קולות מעזה

האחיין שלי, מועין [בן 10], הניצול היחידי מהמשפחה שלו, נפרד מאמא שלו ומהאחים שלו בדמעות ובכי היסטרי. הוא היה בהלם ולא יכול היה להאמין שהם כולם אינם והוא נשאר לבד. מועין שבר כלי. כל הזמן שואל על אמא שלו והאחים שלו. הוא אומר לי "אבא שלי עזב אותנו. אחר כך אמא והאחים שלי עזבו אותי. בשביל מה נשארתי חי?". לא היו לי מילים לנחם אותו.

התעוררתי ומצאתי את עצמי בתוך ערימה של אבנים והריסות. לפני כן, כשישנתי חלמתי, שאני הולך ונופל עליי טיל. בחלום אבא שלי, אשתי, הבן שלי, אחותי והמון אנשים הולכים לפניי. השמים היו לא היו כמו השמים שאנחנו מכירים. שני אנשים בלבושים לבן עצרו אותי בחלום ואמרו לי "אתה לא הולך איתם". עצרתי, ואשתי והבן שלי המשיכו ללכת. אחרי כמה מטרים הם עצרו ונופפו לי לפרידה

כשהצלחתי לצאת מאוהל המטבח התחלתי לצעוק ולחפש את הבנים שלי. ראיתי גופות הרוגים על הקרקע, ורחבת בית הספר הייתה מלאה דם. מצאתי את [הבן שלי] נזיר בריא ושלם, אבל חששתי שעבד א-רחמן [הבן הבכור שלי] נהרג כי הוא היה באזור שהופצץ. [...] רצתי כמו מטורפת לכביש, והצלחתי לתפוס את האמבולנס שפינה אותו ולנסוע איתו לבית החולים [...]. בבית החולים הרופאים החליטו לקטוע את הרגל השמאלית של עבד א-רחמן מתחת לברך [...].

אבא [שלי] ואחי זיד, בן 18, היו באוהל ברחבת בית הספר וחיכו לארוחת הצהריים, כשהצבא הישראלי הפציץ פתאום את בית הספר. [...] ירדנו כולנו לרחבה והתחלנו לחפש כמו משוגעים את אבא ואת זיד בין הגופות המבותרות והפצועים, שרבים מהם איבדו גפיים. [...] מצאתי את הגופה של אחי זיד, שנפגע באזור הבטן. כשראיתי אותו נתקפתי היסטריה והתחלתי לצעוק. הסתובבתי ברחבה יחפה, למרות שהקרקע הייתה לוהטת מהפצצות, ולא ידעתי מה לעשות. ראיתי את הדודים שלי, שגם הם עקורים בבית הספר, מרימים את אבא עטוף בשמיכה, והתעלפתי.

לקחתי את בני התינוק, תפסתי את שלושת הילדים שלי והתחלנו לרוץ לכיוון השער של בית הספר, יחד עם שאר העקורים. ברחנו כולנו על חיינו. הזוועות של היום ההוא היו כמו מחזות יום הדין. בית הספר היה אתר של חורבן - הריסות, אבנים וזכוכיות בכל מקום. בדרך החוצה דרכנו על גופות, חלקן שרופות, ועל חלקי גופות, על פצועים מדממים שהגפיים שלהם נכרתו. בכל מקום היו דם וגופות.

ביום חמישי, 16.11.23, הכנו ארוחת ערב והתיישבנו לאכול. הבן שלי מועין ישן בחדר ליד. כשסיימנו לאכול אני, בעלי, הבן שלנו עימאד ואחותו של בעלי, אילהאם, בת 33, נכסנו כולנו לחדר שבו מועין ישן. באותו רגע לא שמענו מטוסים או הפצצות אבל פתאום הבית קרס עלינו [...] למחרת, הודיעו לי שעימאד נהרג. ישבתי ליד מועין במשך ארבעה ימים בזמן שהוא היה בטיפול נמרץ. [...] איבדתי אותו ב-20.11.23. [כך סיפרה ג'יהאן סווילם-עווידה בעדות שמסרה לבצלם באוגוסט 2024. ב-10.10.24 נהרגה גם היא בהפצצה נוספת]

תפסתי את היד של הבת שלי, הרמתי אותה והתחננתי בפני הצבא שלא ידרוס גם אותנו, אבל הטנק פגע בנו ונפלנו על הקרקע. הרמתי את הראש ואת היד שלי, והייתי בטוחה שאני גוססת. לא הצלחתי לשמוע את מוחמד, אבל הצלחתי לראות את אחמד, שהגב שלו היה מלא דם, ואת בעלי, שדימם מכל הגוף חוץ מהפנים שלו. ידו השמאלית הייתה קטועה. הוא אמר לי: ׳רג'אא, אהובתי, תסלחי לי׳. עניתי לו: ׳אני סולחת לך, יא אכרם׳

השמיים התכסו לחלוטין בעננים, אבק ועפר. אנשים התחילו לרוץ לכל הכיוונים. [...] התחלנו לחלץ פצועים, כמה שיכולנו. לחלק מהם נכרתו הידיים ולאחרים הרגליים. היו שם לפחות 100 פצועים. חלק מהפצועים שחילצנו מתו לנו בין הידיים. כשנכנסנו לבדוק בתוך האוהלים שנותרו במקום ראינו שהם מלאים גופות, רובן של נשים וילדים.

הכלב התנפל על מוחמד ונשך אותו בחזה. מוחמד נבהל מאוד והתחיל לצרוח על הכלב: "לך! תתרחק ממני! תתרחק!". הכלב לא התרחק ממנו אלא תפס אותו בזרוע שמאל, מתחת לכתף [...] מוחמד כבר דימם מאוד מהזרוע. זה היה מראה קשה מאוד ואנחנו לא יכולנו לעשות למענו כלום. ניסינו לצעוק לחיילים שאנחנו אזרחים, שירחיקו את הכלב ממוחמד, שלמוחמד יש מוגבלות. אבל הם לא התייחסו אלינו. [...]

[...] זה נראה היה כאילו מלאך המוות בכבודו ובעצמו מטיס את הרחפן, ורוצה לוודא באופן אישי שמכסת הקורבנות נגבית כמו שצריך [...] הרגשתי שאני בתוך סרט זומבים. ראיתי זרועות כרותות לידי, מעדתי על רגל כרותה, ואני חושב שראיתי גם גופה מפוחמת של אדם עם חצי פרצוף, יעני הראש שלו נחצה לשניים ונשארה עין אחת, אוזן אחת, חצי אף, חצי פה; אבל אני כבר לא בטוח מה באמת ראיתי ברגעי האימה הנוראים האלה [...] המוות אפף שם את הכול. 

זה היה כמו אירועי יום הדין; בומים נוראים, גושי אש ותופת נוחתים עלינו, אבנים, עצים וחול עפים לכל עבר. קולות ירי מרחפני קוואדקופטר התערבבו עם צעקות העקורים, והיו גופות מבותרות ופיסות בשר בכל מקום, גופות של ילדים, נשים וגברים. אני ואחיי וכל האנשים מסביב ברחנו משם בפחד מוות. תוך כדי ריצה שמתי את הידיים על הראש כאילו זה יגן עליי אם ינחת עוד טיל [...]

לכל אורך הדרך הכו אותנו מכות קשות עם הרובים, דרכו על כל הגוף שלנו וקיללו אותנו. היו להם גם שוקרים חשמליים שבאמצעותם הם חישמלו אותנו בכל הגוף. הגענו למתקן מעצר. לא ידעתי איפה זה היה או איך קוראים למקום. כשהורידו אותנו מהמשאית, הפילו אותי עם הפנים על האדמה. נפגעתי בלסת והרגשתי שהיא נשברה, ונפלו לי חלק מהשיניים.

כיבו לי סיגריות בפה ועל הגוף והצמידו לאשכים שלי תופסנים שהיו מחוברים למשהו כבד. זה נמשך ככה יום שלם. האשכים שלי התנפחו ודיממתי מאוזן שמאל. נשאלתי על מנהיגי חמאס ועל אנשים שאני לא מכיר ושלא פגשתי. שאלו אותי איפה הייתי ב-7 באוקטובר ועניתי שהייתי בבית ויצאתי רק להביא מזון לאשתי. הרביצו לי. אחר-כך החזירו אותי שוב לחדר הקפוא עם מוסיקת הדיסקו החזקה ושוב השאירו אותי שם שוב עירום, למשך יומיים.

אזקו לנו את הידיים ושמו כיסויים על העיניים ואז הכניסו אותנו לבור גדול והשאירו אותנו שם בחום במשך בערך שש שעות. בהתחלה חשבנו שהם יפילו עלינו את החול ויקברו אותנו חיים. אבל הוציאו אותנו משם ולקחו אותנו למתקן מעצר שאני לא יודע מה שמו. הנסיעה אליו לקחה בערך ארבע שעות, וכל הדרך החיילים הכו השפילו וקיללו אותנו.

החוקר אמר לי שוב ושוב "אתה חמאס", "אתה מפקד בחמאס בצפון רצועת עזה", ו"יש לנו מידע שאתה תומך חמאס". הפעם החקירה כללה "שבח": קשרו אותי בעמידה על קצות האצבעות, עם הידיים מתוחות למעלה ולאחור. השאירו אותי במצב הזה שעתיים.

צילמתי אנשים סוחבים את הילדים המדממים שלהם, בחור סוחב חצי גופה של בחור אחר, נשים רצות ברחוב בטירוף, בלי כיסוי ראש, אנשים נופלים ברחוב מרוב ירי ובלגאן. גם אני נפלתי ארצה ולידי נפלו עוד שני בחורים ואישה. ראיתי ילדים ברחוב בלי המשפחות שלהם וילד שנהרג כשהיה לבדו.

מחלקת הילדים הייתה מלאה בחולים. חולי סרטן, צהבת ועוד הרבה מחלות. המסדרונות היו גדושים בחולים, פצועים ומלווים. אין לי מילים לתאר את מה שהלך שם. בכל התקופה שנביל טופל בבתי החולים ברצועה הוא לא קיבל שום טיפול כימותראפי

התקשר אלינו רופא מבית החולים אל-עוודה ואמר לנו שהצבא הישראלי הורה לכל הרופאים מעל גיל 40 לצאת לחצר בית החולים בבגדים תחתונים בלבד. הוא סיפר שדוד עדנאן ירד ונעצר. [...] המידע היחיד שהיה לו הוא שדוד עדנאן נמצא בכלא עופר ושהוא מוחזק מכוח חוק לוחמים בלתי חוקיים. אחר כך מישהו ששוחרר מהכלא סיפר לנו שדוד שלי לא נמצא בצריפים [כינוי לשדה תימן] אלא במתקן מעצר אחר. ואז, עוד לפני שהודיעו על זה בחדשות, נודע לאבא שלי שדוד עדנאן מת בכלא.

[אחותי] מרים הלכה כשהיא מניפה דגל לבן. היא התקדמה רק כמה צעדים, ואז עצרה באמצע הכביש, אני לא יודעת מה בדיוק היא ראתה, וברחה לכיוון שלי. באותו רגע צלף ירה כדור שפגע לה בגב ויצא מהבטן, והיא נפלה על הקרקע. מרים הסתכלה עלינו, בלי לדבר או לזוז. אמרתי לה: ״מרים, בואי, תנסי לגרור את עצמך, שנוכל לפנות אותך״. היא לא הצליחה, ואז ירו בה שוב, ארבעה כדורים. היא מתה מול העיניים שלנו.

ברחבה הם אילצו אותנו לכרוע בתנוחת סגידה, כשהידיים שלנו עדיין אזוקות והעיניים מכוסות. נשארנו ככה בערך שעתיים, ואם עציר העז לזוז, אפילו קצת, הוא חטף מכות. אחד החיילים שאל אותי במה אני עובד, וכשאמרתי לו שאני רופא כירורג בבית החולים האינדונזי, הוא התנפל עליי ובעט בי בעיטות חזקות מאוד.

באחד הימים תוך כדי המצור על בית החולים, דוד שלי אמיר והילדים שלו ישבו לידנו. הבן שלו, כרים, בן שלוש, ישב לו על הברכיים ואז פתאום פגע לו כדור בראש. היא דימם, אבל לא היה שם שום צוות רפואי. אמא שלו חיבקה אותו חבשנו לו את הראש בגזה ואז, למרות הסכנה בחוץ, אבא שלו לקח אותו ברגל למרפאת אל-פאח'ורה של אונר"א. במרפאה אמרו לו שהמצב של כרים קשה מאוד ושהוא צריך לקחת אותו לבית החולים אל-מעמדאני בעזה. הוא לא הספיק לקחת אותו לבית החולים ובשעה 18:00 כרים מת.

הייתי באמצע תפילת הערב כשפתאום שמענו פיצוץ חזק מאוד. הכול החשיך, החדר התמלא בעשן וקרס עלינו. נפגעתי בגב שלי והבת שלי סלמא נפצעה קשה ברגל שמאל. הבן שלי אחמד נקבר מתחת להריסות. הגיעו תושבים מהשכונה והם הצליחו לחלץ את כולנו

הבת שלי אפנאן אמרה: "אבא. איפה אבא? הוא לא התעורר!". הארתי בפנס על בעלי וראיתי שהוא נפגע מרסיס בראש וגוסס. גם הבת שלי שיימאא נפגעה בראש, והייתה בהכרה מעורפלת. גיסתי אימאן, בת 45, צרחה "הרגל שלי! הרגל שלי!" וכשניסיתי לעזור לה נורה לעברנו עוד פגז מטנק שהרג את שלוש הבנות שלי, אפנאן ודוחא ושיימאא, את הבן שלי מחמוד, ואת האחיין שלי, ששמו גם היה מחמוד, בן 19

ב-16.11.23, בסביבות השעה 2:00 בלילה, התעוררתי ושמעתי את בעלי צועק וקורא לי. שמעתי אותו אומר שהפציצו את התחנה. הייתי בהלם כי לא שמעתי את הפיצוץ. ראיתי סביבי רק אש ואבק. שמעתי קולות של אנשים אבל לא ראיתי אותם. לא יכולתי ללכת והרימו אותי ולקחו אותי לאמבולנס. כשהייתי באמבולנס הפרמדיקים אמרו לי שהילדים שלי בסדר חוץ ממלכ. אמרו לי שהיא נהרגה ובכיתי וצרחתי. פינו אותנו לבית החולים שוהדאא אל-אקצה. בדרך ניסיתי לברר מי חי ומי מת. היו 13 הרוגים ועוד הרבה פצועים.