קולות מעזה

הרגע שבו קיבלתי את הבשורה שיאמן [בני] נפגע, הרגע שבו מצאתי אותו הרוג בחדר המתים, הרגעים שבהם רק אלוהים יודע איך מצאתי כוחות להתקשר לאמא שלו ולאחיות שלו ולספר להן שהוא נהרג. החברים של יאמן סיפרו לי שהם הלכו למרכז הסיוע, למרות שאסרתי עליו ללכת לשם. היה שם ירי מטנקים ואנשים נהרגו ונפצעו. יאמן ניסה לעזור לבחור פצוע, ונפגע גם הוא מהירי. הכדור פגע בו במותן והרג אותו מיד. הבן שלי יאמן נורה למוות רק כי הלך למרכז הסיוע, רק כי רצה להביא קמח למשפחה וניסה לעזור לפצוע.

ראיתי טנקים וחיילים ישראלים, וגם אמריקאים במדים, חמושים באותו נשק כמו הישראלים, יורים ירי כבד לעבר אנשים כמוני שרק רצו להשיג אוכל. הרבה אנשים נהרגו, הרוב נפגעו בראש או בחזה. ראיתי אישה שעמדה במרחק של כמה מטרים ממני נפגעת בראש. הראש שלה פשוט התפוצץ.

הצבא הודיע על פתיחת "מרכזי הסיוע האמריקאיים", שהיו למעשה מלכודות מוות. [...] אוסאמה [הבן שלי] התחנן ללכת לשם להביא אוכל אבל אני התנגדתי. פחדתי לאבד אותו. בסוף נכנעתי לרעב של הבנות. ב-19.6.25 בבוקר הוא הלך [לשם] עם אחי אחמד, ועוד כמה חברים [...]. בשעה 23:00 בלילה, אחי חזר עם גופתו של אוסאמה. הוא היה מכוסה בדם ועפר. אחמד סיפר שטנק ישראלי ירה עליהם פגז שפגע באוסאמה בגב והרג עוד חמישה אנשים בזמן שהם פתחו חבילות סיוע. כולם נהרגו במקום. [...] הוא הותיר אחריו אישה בחודש השלישי להיריון וחמש אחיות יתומות. הוא מת כדי להביא לחם לנו ולאחיות שלו.

[...] כשמגיעים ממתינים במרחק שהצבא קבע עד שהוא מסמן שמותר להתקדם אל המרכז עצמו [...]. עצרנו במרחק של בערך שלושה קילומטרים ממרכז החלוקה וחיכינו שהצבא יסמן לנו להתקדם למרכז עצמו. פתאום התחיל ירי לכיוון שלנו [...] ירו עלינו גם מהטנק וגם מרחפן קוואדקופטר. חלק מהאנשים שחיכו איתנו הצליחו לברוח כמונו, אבל חלק נתקעו שם באיזו תעלה. [...] לאמבולנסים אסור להגיע לאזור, אז תושבים פינו את הגופות ואת הפצועים על עגלות רתומות לחמורים.

אני יוצא כמעט כל יום למרכזי הסיוע – לפעמים לנצרים, לפעמים לזיקים ולפעמים לא-נאבולסי. כשאני יוצא מהדירה, אני נפרד מאשתי ומהילדים כאילו זו הפעם האחרונה. ללכת לשם – זה ללכת למוות. אולי אחזור, אולי לא. אני רואה שם את המוות בעיניים. הצבא הפך את מרכזי החלוקה למלכודות מוות.

שמעתי מאנשים שמשאיות סיוע יעברו באזור א-תחלייה. התלבשתי ויצאתי מהבית בריצה כדי להגיע למקום מוקדם. כשהגעתי כבר היו שם המוני תושבים, אבל משאיות עם קמח לא היו. רק מספר עצום של אנשים שמחכים להן. פתאום טנקים ישראלים התחילו להפגיז את האנשים. [...] היו הרוגים ופצועים. אנשים ניגשו כדי לעזור ולנסות להציל את הפצועים, ואז הצבא הפגיז שוב ושוב. המראה של הגופות המבותרות היה מחריד ומפחיד נורא. חלק היו ללא ידיים ורגליים, חלק בלי ראש, היו כאלה שנקרעו לגזרים.

[...] הלכנו אני, אמא שלי ואחי אחמד, בן 12. אבא היה עייף והחליט לא לבוא הפעם. [...] כשהתקרבנו למרכז הסיוע, הצבא הישראלי פתח פתאום בירי מסיבי. זה היה בלתי נתפס. [...] כשהירי פסק זזנו שוב לכיוון נקודת החלוקה. אני הלכתי ראשונה, ומאחוריי הלכה אמא כשהיא מחזיקה את היד של אחמד. אז התחילו שוב יריות, וכדור פגע לאמא בראש. הסתובבתי וראיתי אותה מוטלת על הקרקע. חשבתי שהיא רק התעלפה, לא עלה בדעתי שהיא נהרגה.

חיכינו שיכניסו אותנו למרכז הסיוע ונקבל אוכל. פתאום נורתה לעברנו אש מהמנופים שהצבא הישראלי הציב שם. כולם התחילו לרוץ לכל הכיוונים ולנסות לברוח וגם אני ואחי רצנו תחת אש הצבא, ואז פגעו בי 5 קליעים. [...] כשהתעוררתי מצאתי את עצמי על מיטה בבית חולים שדה [...] הרופאים הוציאו את הכדור שהיה בגב שלי כי הוא סיכן אותי ופגע גם במעיים. עברתי ניתוח ברגל ושמו לי פלטינה. [...] בסך הכול הלכתי למרכז סיוע כדי להשיג אוכל בשביל הילדים שלי, ועכשיו אני לא יכול לדאוג לעצמי לטיפול ותרופות ולא יודע מתי אוכל לעמוד על הרגליים.

רחפן צבאי ירה עליי ונפגעתי בכף רגל ימין. נפלתי מיד ארצה ופינו אותי בעגלה רתומה לפרד [...] נגררתי עם כל המשפחה שלי מבית חולים לבית חולים בתנאים איומים. בכל אזור שהגענו אליו נמשכו ההפצצות והעקירה, חיינו בפחד וברעב בלי אספקה של מזון או מים ובלי קורת גג בטוחה. בשום מקום לא היו רופאים זמינים, לא היו תרופות [...] הרופאים בבית החולים אל-עוודה נאלצו לקטוע אותה בתנאים קשים כדי להציל את החיים שלי.

הלכנו בערך 3 קילומטר עם אלפים מתושבי מחנה העקורים שגוועים ברעב [...] פתאום הופיעו באוויר רחפני קוואדקופטר, הקיפו אותנו והתחילו לירות עלינו אש חיה. נפצעתי ביד שמאל מקליע שחדר ויצא. הסתובבתי כדי לחפש את אחי פיראס ולברוח מהירי, ואז ירה בי צלף של הצבא ממרחק של איזה 300 מטרים והכדור פגע בי בגב, סמוך לעמוד השדרה, ויצא מהבטן. [...] המצב היה כל כך קשה שאנשים דרכו על גופות כדי לברוח משם. לצידי שכבו בערך 20 הרוגים ועוד עשרות פצועים. הייתי בטוח שגם אני אמות.

[...] רצתי פנימה לחפש את אשתי והילדים בין ההריסות. מצאתי את הבן שלי זיאד יושב באחד החדרים בקומת הקרקע, כשמעליו וסביבו הריסות. הוא קרא לאמא שלו ולאחיו, וכשראה אותי, הוא התחיל לצעוק "אבא אני כאן". היו לו כוויות בכל חלקי הגוף. הרמתי אותו ושאלתי אותו אם יודע איפה אמא שלו ואז שמעתי אותה קוראת לי.

שכבתי על האדמה, שותת דם, הסתכלתי על הרגליים שלי ולא האמנתי. אמרתי לעצמי, "זה חלום". אמא צעקה וביקשה עזרה. כעבור חמש דקות הגיע בחור, וכשראה שאנחנו עדיין חיים, העלה אותי ואת מוחמד [אחי התאום] על רכב "טוקטוק" לבית החולים האינדונזי. גם את הדוד שלי ואמא וכל השאר. בדרך מוחמד דיקלם פסוקים מהקוראן ואת אל-שהאדתיין אבל לא ידעתי שהוא נושם את הנשימות האחרונות שלו.

הרמתי את בעלי וסחבתי אותו על הגב שלי. הגוף שלו היה רפוי בגלל הפציעה והוא היה כבד מאוד. לא היה שם אף אחד שיוכל לעזור לי ונאלצתי לסחוב אותו לבדי. הלכתי קצת, נחתי, והמשכתי. הוא המשיך לדמם. הגענו לבית של דוד שלי, שנמצא במרחק של בערך חמישים מטרים מהבית שלנו. [...] פתאום שמתי לב שהיד השמאלית שלו רועדת מאוד. שאלתי אותו אם לעשות לו מסאז', אבל אז ראיתי שהוא מת. בדקתי שוב ולא טעיתי. הוא ממש מת לי בין הידיים.

בזמן שכולנו ישנו, הבית הופצץ [...] שלושה מבני המשפחה נהרגו בהפצצה [...] הבן שלי מוחמד נפצע שוב ופונה לבית החולים אל-מעמדאני בעיר עזה. [...] בבוקר בעלי ואני יצאנו מוקדם לבית חולים, וכשראיתי את רגל שמאל של מוחמד היא הייתה שחורה. הרופא אמר לי שהולכים לכרות לו את הרגל, כי מצבה חמור מאוד. היו מול העיניים שלנו גופות של הרוגים, ואמרתי לעצמי ברוך השם שמוחמד לא נהרג.

ב-18.3.25, התחדשה המלחמה ושוב החלו ההפצצות. המעברים נסגרו והתחיל מחסור חמור באוכל. המחירים הרקיעו שחקים: שק קמח הגיע למחיר של ל-1,500 ש"ח. [...] היום, אנחנו חיים ממה שמספקת הנהלת המחנה – חצי קילו קמח פעם ביומיים. [...] אחרי שהתחדשה הלחימה, הרבה "תכיות" [בתי תמחוי] הפסיקו לפעול למרות שהן היו מקור המזון העיקרי של האנשים. רוב האנשים נותרו רעבים. כבר יותר מחודש שלא מקבלים ארוחות מבושלות. אנחנו נאלצים לקבץ נדבות כדי להשיג לילדים ארוחה אחת ביום, ובמיוחד לנג'אח.

הצבא שלח קוואדקופטר לתוך הבית והורה לנו בכריזה להרים ידיים. הקוואדקופטר צילם אותנו. ואז נכנסו חיילים והכריחו אותנו להתפשט [...] החיילים גם השתמשו בעבדאללה [אחד מבניי] כבמגן אנושי – הכריחו אותו לעשות איתם חיפוש בבית ואז לאזוק את שאר הגברים, ואז הם אזקו גם אותו ועצרו אותו. [...] הם הורו לנו הנשים – באיומי נשק – ללכת ברגל לדרום הרצועה לאורך חוף הים. [...] בדרך ראינו עשרות גופות – נשים, ילדים, גברים – מוטלות על החוף, וכלבים טרפו אותן.

הילדים שיחקו עם בעלי. ההורים שלי, אחי חמזה ובן דודי מוחמד ישבו בחדר האורחים, ואני הייתי במטבח – הכנתי קפה ופסטה לילדים. פתאום היה פיצוץ אדיר. מהעוצמה נאטמו לי האוזניים ונפלתי לרצפה. חשבתי שמיכל הגז התפוצץ. הכול בער סביבי. כשקמתי, לא מצאתי את הילדים שלי או שאר המשפחה. הכול היה הרוס. הבית הותקף בשלושה טילים מהאוויר. [...] העבירו אותי באמבולנס לבית החולים א-שיפאא. לא ידעתי שהגופה הקטנה שבאמבולנס היא של בתי ג׳ורי. רק בבית החולים אמרו לי שכל מי שהיה בבית נהרג, חוץ ממני ומעלי.

ב-2.3.25 סגרו את המעברים ואסרו על הכנסת מוצרי מזון. הסחורות בשוק נעלמו בהדרגה, ועכשיו אי אפשר לקנות פה אוכל וגם אין שום סיוע. [...] המלחמה התחדשה ב-18.3.25 ואנחנו חזרנו לחיות בסיוט של הרג, הפצצות, חורבן וגירוש [...]. כבר יותר מחודש וחצי שלא מכניסים לרצועה מוצרי מזון [...]. לפעמים אני מצליח להשיג פיתה אחת או שתיים, ואנחנו מסתפקים זה. אנחנו הולכים לישון רעבים, ומתעוררים רעבים ומבוהלים מההפצצות ורעש המטוסים.

במלחמה האכזרית הזו כבר חווינו הרבה דברים קשים: הרג, עקירה, הרס ורעב. אבל הרעב שאנחנו חווים בחודשיים האחרונים הוא כבר בקנה מידה אחר. המעברים נסגרו והכנסת הסחורות לרצועה נאסרה לגמרי. זו עוד שיטת לחימה שהצבא הישראלי נוקט נגד האזרחים ברצועה: מלחמת ההרעבה. הילדים שלי מתחננים שאשיג להם בשר או ביצים, ואני נאלץ לומר להם שאין ואני לא יכול. מה פשעו הילדים שלי? למה מגיע להם לרעוב?

הבן הקטן שלי, עז א-דין, בכה הרבה ואמר כל הזמן "אני רעב". הרג אותי לשמוע את זה ובכיתי על המצב שלו, אבל זה היה המצב של כולם. הסברתי לו שכולם רעבים ואין שום דבר שאני יכולה לעשות. [...] קופונים לחבילות אוכל לא קיבלנו בגלל שהיינו בדירה ולא באוהל, ולכן נאלצנו לשלם מחירים מטורפים על אוכל. שניים מהילדים שלי, ליאן ומחמוד, חלו בדלקת כבד נגיפית ולא היה טיפול. לא יכולתי לספק להם תזונה בריאה כדי להתמודד עם המחלה.

הייתי בחודש התשיעי להריון, ושקלתי רק 55 קילוגרם כי אכלתי רק ארוחה אחת ביום, של עדשים, פול או פלאפל. כשהגעתי לבית החולים כדי ללדת, הרופאים לא האמינו שאני בהריון. התינוקת שלי נולדה במשקל של שני קילוגרם, בכלל המחסור באוכל.

ישבנו לאכול ושמענו פיצוץ ברחוב. [...] הבת שלי איליאא, בת החמש, עמדה לידי. פתאום הבית הופצץ. הכול קרס והתמלא בעשן, אבק והריסות. אמא והאחיות שלי, מרח וביסאן, נהרגו. איליאא ואני נפצענו. [...] לאיליאא היו כוויות מדרגה 1 ו-2 בפנים ובידיים ופציעות בראש שהצריכו תפרים. לי היו כוויות מדרגה 1 בפנים ומדרגה 2 בגב ובידיים. את הגופות של אחותי ביסאן ושל אמא שלי לא הצליחו לחלץ, והן עדיין מתחת להריסות. את הגופה של אחותי מרח חילצו בקושי, תחת יריות.

עומר סובל מאוד מאז שנפצע ואיבד את המשפחה שלו. הוא כל הזמן מתחבא, לא אוהב שרואים אותו, ומנסה להסתיר את היד הכרותה שלו ואת הפנים שלו. [...] בני המשפחה שלו הופצצו לנגד עיניו, על לא עוול בכפם. גזלו ממנו את כל מה שיכול להסב אושר בחיים. את אמו, אביו ואחותו [...]. הוא אומר לי: "אני לא רוצה לחזור לעזה. אני רוצה להישאר כאן". הוא מפוחד מאוד ולא אוהב להיזכר במה שקרה לו.

ב-7.11.24, בשעות הבוקר, כשאני והבן שלי חמודה היינו ליד שער בית הספר ועמדנו לצאת לחפש מזון, מטוס ללא טייס ירה טיל ישר עלינו, ושנינו נפצענו קשה. נשארנו מוטלים על הקרקע במשך שעתיים ולא הגיע שום אמבולנס לפנות אותנו, בגלל ההפצצות האינטנסיביות קשיי התנועה באזור. כעבור שעתיים, בדרך נס, פינו אותנו על אופנוע "טוק טוק" לבית החולים אל-אהלי אל-ערבי.