אחמד אל-ר'לבאן

בן 16, מבית לאהייא, מספר על אובדן אחיו התאום ודודו, על קטיעת שתי רגליו וארבע מאצבעותיו ועל החיים באוהל והרעב

תמונה

עד המלחמה גרתי בבית לאהייא עם אבא שלי עבדאללה אל-ר'לבאן, אמא שלי אמנה סאלם, בת 40, ושלושת האחים שלי, התאום שלי מוחמד, אחותי אלאא, בת 19, ואחי קוסאיי, בן 14. כבר בתחילת המלחמה נאלצנו לעזוב את הבית ולעבור למחנה הפליטים א-נוסייראת שבמרכז הרצועה, כי ההפצצות התחזקו והצבא הורה לנו לעזוב את בית לאהייא. גרנו שם באוהל במשך ארבעה חודשים. אחר כך עברנו לאזור אל-מוואסי בח'אן יונס, ומשם לרפיח, שם שהינו עוד שלושה חודשים. בכל המקומות האלה גרנו באוהל, שהיינו מפרקים, סוחבים ומרכיבים מחדש בכל פעם. החיים היו קשים מאוד. בקיץ סבלנו מהחום בתוך האוהל ובחורף היה קור מקפיא. כמעט לא היו אוכל או מים. ובכל פעם שהייתה הפצצה באזור שקרוב אלינו פחדנו נורא.

אחרי שהצבא פלש לרפיח והורה לנו להתפנות חזרנו לאזור א-נוסייראת, הקמנו שוב את האוהל וחיינו בתנאים קשים. היו הפצצות ואנשים נהרגו קרוב אלינו. פחדתי מאוד להיפגע ולמות או לאבד את אחד מבני המשפחה שלי. בינואר 2025, בזמן הפסקת האש, חזרנו לבית לאהייא. הבית שלנו היה הרוס חלקית, ומה שלא נהרס – נשרף. אני, אבא ואחי מוחמד ניקינו את החלק השרוף ונשארנו שם קרוב ל-50 יום. כשהמלחמה התחדשה במארס 2025, הצבא שוב הורה לנו לעזוב. לא ידענו לאן נלך, הרי אין מקום בטוח בעזה. באותו שלב אבא היה בדרום הרצועה בעבודה, אז החלטנו עם אמא שלי לעזוב.

תמונה

זה קרה ב-22.3.25. התחלנו לאסוף את החפצים שלנו יחד עם אח של אמא שלי, איאד סאלם, בן 33, והבת שלו, היבה, בת שש. בסביבות 14:30, כשיצאנו לרחוב עם הציוד שלנו, הצבא ירה פגזים ואחד מהם פגע בנו. נפצעתי קשה, מוחמד גסס לידי והדוד איאד נקרע לגזרים. היבה, אמא שלי, אחותי אלאא ואחי קוסאיי היו במרחק של בערך עשרה מטרים מאיתנו. שכבתי על האדמה, שותת דם, הסתכלתי על הרגליים שלי ולא האמנתי. אמרתי לעצמי, "זה חלום". אמא צעקה וביקשה עזרה. כעבור חמש דקות הגיע בחור, וכשראה שאנחנו עדיין חיים, העלה אותי ואת מוחמד על רכב "טוקטוק" לבית החולים האינדונזי. גם את הדוד שלי ואמא וכל השאר.

בדרך מוחמד דיקלם פסוקים מהקוראן ואת אל-שהאדתיין [ברכות שנהוג לדקלם לפני המוות] אבל לא ידעתי שהוא נושם את הנשימות האחרונות שלו. כשהגענו לבית החולים הכניסו אותי מיד לניתוח שנמשך ארבע או חמש שעות. כשהתעוררתי מההרדמה גיליתי שקטעו לי את שתי הרגליים וארבע אצבעות ביד שמאל. גם היד הימנית שלי הייתה שבורה ועשו לי השתלת פלטינה. היו לי רסיסים בכל הגוף. הייתי בטיפול נמרץ חמישה ימים.

לא ידעתי שמוחמד נהרג. כל הזמן שאלתי עליו, אבל אמא אמרה שהוא מאושפז במצב קשה בבית החולים א-שיפאא. היא פחדה לספר לי בגלל שהייתי במצב גופני ונפשי קשה. אמרתי לה שוב ושוב, "אני רוצה לראות את מוחמד." ובכל פעם ששאלתי "למה את לא הולכת לבקר אותו?" היא ענתה שהרופאים לא מרשים. אחרי שבועיים, כשמצבי הנפשי השתפר, היא סיפרה לי שמוחמד נהרג. בכיתי מאוד כי מוחמד היה גם חבר שלי. הוא אחי התאום. לא האמנתי שנהרג. במשך חמישה ימים בכיתי בלי הפסקה. לא דמיינתי שאאבד אותו. גם לא דמיינתי שאאבד את שתי הרגליים שלי.

הייתי מאושפז בבית החולים האינדונזי כמעט 20 יום. אחר כך העבירו אותי ליום אחד לבית החולים אל-קודס במערב עזה לניתוח השתלת עור ברגליים. למחרת החזירו אותי לבית החולים האינדונזי. המשפחה שלי הייתה שם, עם עוד עקורים. בשלב הזה הצבא כיתר את בית החולים. טנקים ורובוטים התחילו להתקדם אליו, והאזור כולו פונה. אלה היו הימים והלילות הכי קשים בחיים שלי. פחדתי מאוד ורציתי לצאת כבר מבית החולים. אבא החליט להוציא אותי, ודוד שלי לקח אותי - הוא הלך ברגל, ואני הייתי על כיסא גלגלים. עזבתי את המשפחה שלי תחת מצור בבית החולים, עברתי למערב עזה וגרתי באוהל בשטח של האוניברסיטה האיסלאמית שהוחרבה, עם חברים שלי. שלושה ימים הייתי רחוק מהמשפחה ודיברתי איתם בטלפון. היו הפצצות כל הזמן והיה להם קשה מאוד. אחרי שלושה ימים המשפחה הצטרפה אליי לאוהל שבאוניברסיטה האיסלאמית. עד היום אנחנו פה באוהל, בתנאים איומים.

אני עדיין מקבל טיפול בבית החולים "ידידי החולה" בשכונת א-רימאל. קשה מאוד להגיע לשם בגלל ההריסות והאבנים ברחובות. אבא מנסה להשיג לי משככי כאבים מבית המרקחת, אבל זה מאוד יקר. בבית החולים אין משחות ואין תחבושות, אנחנו קונים הכל בעצמנו. אני סובל מאוד מכאבים חזקים והמצב נפשי שלי קשה. איבדתי הרבה משקל בגלל הרעב - אין בשר, אין ירקות, אין פירות. יש רק עדשים וחומוס. כדי להחלים מהפציעות הגוף שלי צריך אוכל מזין. אני מעביר את הזמן באוהל עם הטלפון ולפעמים ההורים לוקחים אותי החוצה בכיסא גלגלים. אני חי בכאב וביגון עמוק. אני מחכה שתהיה הפסקת אש כדי שאוכל לקבל טיפול מחוץ לעזה. ארגון Heal Palestine פנה אליי והציע לי טיפול מחוץ לרצועה והתקנת פרוטזות. אני מחכה שיפתחו את המעבר, או שארגון הבריאות העולמי יתאם לי יציאה דרך כרם אבו סאלם [מעבר כרם שלום].

תמונה

לפני הפציעה הייתי מתעמל מקצועי, התחריתי יחד עם מוחמד בתחרויות ואירועים. היינו מהמצטיינים בצפון הרצועה. אבל הכיבוש גזל ממני הכול: את אחי התאום, את הרגליים שלי, את היכולת לעשות משהו. הנפש שלי מרוסקת. אני רק ילד, לא סיכנתי אף אחד. פגעו בי, איבדתי את מוחמד ואת הדוד איאד מול העיניים. אני לעולם לא אשכח את זה. המחשבות על מה שקרה לא עוזבות אותי - הדם, מוחמד שגסס, הגופה של הדוד שלי מבותרת. כל המראות האלה. אני מתגעגע למוחמד. הייתי רוצה שיהיה איתי בימים אלה. אני חושב עליו כל הזמן.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-1.6.25