קהילות בסכנת גירוש

עשרות קהילות המתפרנסות בעיקר ממרעה ומחקלאות ואשר מונות אלפי פלסטינים פזורות בכשישים אחוזים מהגדה שהוגדרו כשטח C. מזה עשרות שנים מיישמות הרשויות הישראליות מדיניות שנועדה לגרש חלק מקהילות אלה באמצעות יצירת מציאות חיים מייאשת וקשה מנשוא עבור תושביהן במטרה לגרום להם לעזוב – לכאורה מרצונם – את בתיהם.

מדיניות זו כוללת, בין השאר, הטלת איסור גורף על בניית בתי מגורים או מבני ציבור בקהילות אלה, סירוב לחבר את הקהילות לתשתיות בסיסיות של מים וחשמל והימנעות מסלילת כבישים שיובילו אליהן. כאשר בלית ברירה בונים התושבים ללא היתרים – מוציא נגדם המנהל האזרחי צווי הריסה. בין אם הצווים ממומשים ובין אם לאו, האיום הגלום בהם מרחף מעל התושבים כל העת. בחלק מהקהילות הרס המנהל את בתיהם של אותם תושבים כמה פעמים. המנהל הורס גם תשתיות שהניחו התושבים בעצמם – לוחות סולאריים המספקים חשמל, בורות מים, דרכים שנסללו – וכן מחרים מכליות או חותך צינורות המובילים מים לתושבים.

הרשויות הישראליות מיישמות מדיניות שנועדה לגרש עשרות קהילות, המונות אלפי פלסטינים, באמצעות יצירת מציאות חיים מייאשת וקשה מנשוא עבור תושביהן, במטרה לנצל את הזמן כדי לקבוע עובדות בשטח ולהשתלט על שטחים אלה.

במהלך השנים הצהירו גורמים ישראליים כי בכוונתם לגרש חלק מתושבי הקהילות ל"אתרי קיבוע", כביכול במטרה לשפר את רמת חייהם. מטרתן של תוכניות אלה – שלגביהן פורסם מידע חלקי בלבד – היא לרכז את הפלסטינים בשטחים מצומצמים בתוך יישובים עירוניים, שיקשו עליהם להמשיך ולהתפרנס מחקלאות וממרעה. כך תושג המטרה הישראלית לנשל תושבים אלה משטחיהם ולנצלם לצרכיה שלה. כמו ביחס לכמעט כל היבט אחר של החיים תחת הכיבוש, אלה תוכניות שהגו ישראלים מעל לראשם של תושבי הקהילות, מבלי שיש לאחרונים כוח פוליטי – או אפילו ייצוג פורמלי – בתהליכי קבלת ההחלטות. מציאות זו צורמת במיוחד בהקשר הנוכחי, בהתחשב בכך שתוכניות אלה מכתיבות שינוי קיצוני באורח חייהם ובאפשרויות הפרנסה של התושבים. עד עתה אף אחת מתכניות אלה לא התממשה.

מאמצי הרשויות מתמקדים בשלושה אזורים בגדה:

1. דרום הר חברון: כאלף בני אדם, כמחציתם ילדים ובני נוער, חיים תחת איום בגירוש מבתיהם ובהרס כפריהם. הצבא כבר גירש תושבים מאזור זה בסוף שנת 1999, בטענה שהוא הוכרז כ"שטח אש" עוד בשנות השמונים – על אף שלישראל, כמדינה הכובשת, אין סמכות להכריז על שטחים כאלה בתוך השטח הכבוש. בעקבות עתירות שהגישו, הותר להם לשוב לבתיהם באופן זמני, עד שיוכרעו העתירות, אך איום הגירוש נותר בעינו. בשנים האחרונות תלויות ועומדות בפני בג"ץ עתירות בעניין, שטרם הוכרעו.
2. אזור מעלה אדומים: בשנות השמונים והתשעים גירש המנהל האזרחי מאות בדואים משבט הג'האלין מאזורי מחייתם לצורך הקמת ההתנחלות מעלה אדומים והרחבתה. התושבים הועברו לאתר קבע שהוקם עבורם בסמוך למזבלת אבו דיס. גם לאחר גירוש זה, עדיין נתונים כ-3,000 תושבים נוספים באזור בסכנת גירוש. כ-1,400 מהם גרים בשטח שהוגדר כאזור 1E ושאותו הקצתה ישראל לתחום השיפוט של ההתנחלות מעלה אדומים, במטרה ליצור רצף בנוי בינה לבין ירושלים.
3. בקעת הירדן: כ-2,700 בני אדם גרים בכעשרים קהילות רועים בבקעה בשטחים שהצבא הכריז שטחי אש, או בשוליהם. המנהל האזרחי פועל בדרכים שונות על מנת למנוע את המשך מגוריהם במקום, כולל הריסה חוזרת ונשנית של בתיהם, פינויים חוזרים ונשנים לתקופות קצרות, כביכול לצורך אימונים של הצבא והחרמת מכליות המספקות להם מים.

מאחורי התנהלות בלתי חוקית זו של הרשויות הישראליות עומדת המטרה הפוליטית, עליה הצהירו גורמים רשמיים בהזדמנויות שונות, לנצל את הזמן כדי לקבוע עובדות בשטח ולהשתלט על שטחים אלה. כל זאת, במטרה ליצור נסיבות שיקלו על סיפוחם דה-יורה במסגרת הסדר עתידי, ועד אז – לספחם דה-פקטו. בינתיים – במשך עשרות בשנים כבר – מפרה ישראל שוב ושוב את זכויות האדם של תושבי הקהילות, באופן שיטתי, מקיף ובוטה.

מדיניות זו של ישראל עומדת בסתירה להוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי, האוסר על העברה בכפייה של אזרחים מוגנים (אלא אם הדבר נעשה למען ביטחונם או עבור צורך צבאי חיוני – חריגים שאינם רלוונטיים בהקשר לקהילות פלסטיניות אלו). האיסור על העברה בכפייה אינו חל רק על העברה תוך שימוש בכוח פיזי אלא גם על מקרים שבהם אנשים עוזבים את בתיהם שלא מרצונם החופשי, או כתוצאה מלחץ שהופעל עליהם ועל משפחתם. כך, עזיבת יישוב עקב תנאי מחייה בלתי אפשריים שיצרו הרשויות – למשל באמצעות הריסת בתים או ניתוקם מתשתיות מים וחשמל – נחשבת להעברה אסורה בכפייה, מהווה פשע מלחמה וכל המעורבים בה נושאים באחריות אישית לביצועה.