אזור מעלה אדומים

16 נובמבר 2013, עודכן ב-28 מאי 2018

בית הספר ביישוב הבדואי המיועד להריסה ח'אן אל-אחמר שבסמוך אליו הוקמה ההתנחלות מעלה אדומים. צילום אן פק, activestills, 4.9.11

רקע

בתחילת שנות החמישים נעקרו בדואים בני שבט הג'האלין מאזור תל ערד שבנגב לגדה המערבית. העקורים ערכו הסכמי חכירה עם בעלי קרקעות פלסטינים באזור שבו הוקמה לימים ההתנחלות מעלה אדומים והשתקעו בו. בני השבט נדדו מעת לעת במרחב זה ובבקעת הירדן, על פי צורכי המרעה שעליו התבססה פרנסתם. לאחר כיבוש הגדה המערבית בשנת 1967 הגביל צה"ל יותר ויותר את גישתם לרבים משטחי המרעה שלהם והם הלכו ונדחקו לאזור כביש ירושלים-יריחו, שבו הקימו עד שנות השמונים מאהלים קבועים יחסית ולפחות שני בתי קבע.

בשנת 1977 הוכר מחנה עובדים, שהוקם על אדמות שהופקעו מכפרים פלסטיניים בסביבה, כיישוב אזרחי - ההתנחלות מעלה אדומים. גבולותיה נקבעו בשנת 1979 והקיפו כ-35,000 דונם. בשנות השמונים והתשעים הורחבו גבולות ההתנחלות בכ-13,000 דונם נוספים, עליהם הכריזה ישראל כעל אדמות מדינה. עיקר השטח הזה מהווה את מתחם E1, [קישור] עליו מתכננת ישראל לבנות שכונות נוספות, שיחברו את מעלה אדומים לשטח ירושלים.

גירוש בני הג'האלין וחייהם ב"אתר החלופי"

למעלה מימין כפר הג'האלין. למטה משמאל, הכניסה למזבלת אבו דיס. צילום: שרית מיכאלי, בצלם, 3.11.11

הקמת ההתנחלות מעלה אדומים פגעה קשות בבני שבט הג'האלין. כבר במהלך עבודות הפיתוח של השכונות הראשונות של העיר בשנות השמונים הרסו הרשויות מאהלים ולפחות שני מבני קבע מאוכלסים של בני השבט. בשנת 1994 פינה המנהל האזרחי עשרות משפחות מקרקע שהוקצתה לשכונה חדשה של ההתנחלות המתרחבת, לאתר סמוך למזבלה העירונית של ירושלים, על אדמות אבו דיס, שעליהן הכריזה ישראל כאדמות מדינה.

שני פינויים כפויים נוספים של קבוצות מקרב הג'האלין בוצעו בשנים 1997 ו-1998. בעקבות עתירה שהגישה אחת הקבוצות נערך הסכם בין נציגיה לבין ראש המנהל האזרחי, שאושר בבג"ץ. בעקבות ההסכם עברו אנשי הקבוצה לאתר הסמוך למזבלה (להלן: "האתר החלופי"), שבו החכיר להם המנהל האזרחי מגרשים ונתן להם היתרי בנייה ללא תשלום. המנהל חיבר את המגרשים למים, הקצה שטחים למבני ציבור ולמרעה ושילם למפונים עד 38,000 ₪ למשפחה כ"פיצוי מלא" על המעבר. ההסדר הוחל בהמשך גם על כל המשפחות האחרות שפונו בכפייה בשנים הקודמות. כיום גרות, על פי תנאי ההסדר, כ-190 משפחות ב"אתר החלופי".

החיים ב"אתר החלופי" כרוכים בבעיות קשות עבור תושביו: המקום קרוב מאוד לאתר איסוף הפסולת אבו דיס, שאליו מפונה אשפה בהיקף של כאלף טונות ביום מאז יולי 2011, ויותר מ-1,500 טונות ליום קודם לכן, רובה מירושלים. הבתים הקיצוניים של בני הג'האלין מצויים במרחק של כ-300 מטרים בלבד מהאתר והתושבים סובלים ממפגעי ריח קשים. בתגובה לעתירה שהגישה עירית מעלה אדומים ועסקה בגביית היטלים עבור הטמנת פסולת באתר, הסבירה המדינה לבג"ץ כי כמויות גדולות של גז מתאן הצטברו באתר הפסולת עם השנים, והבעירות שמתרחשות בו "יכולות לגרום להתמוטטויות של הר הפסולת", מה שעלול "לגרום למפגע סביבתי חמור ואף לסכן חיי אדם". למרות קביעות אלה, לא ניסתה המדינה למצוא מקום חלופי לכפר הג'האלין. אתר איסוף הפסולת אמור להיסגר עד סוף שנת 2013, אך גם לאחר מכן ימשיכו להיווצר בו גזים במשך עוד כ-20 שנה מיום סיום הטמנת הפסולת, ומתוכנן להיערך בו תהליך שיקום שיימשך שנים ארוכות.

מגורי הקבע ב"אתר החלופי" מונעים מבני הג'האלין שעקרו אליו לקיים את דרך החיים המסורתית שלהם, שנשענת על נדידה עונתית ועל גידול צאן: השטח שהוקצה לכל משפחה באתר מצומצם ואינו מתאים לשיכון עדרים. בנוסף, הצבא מגביל את הגישה של התושבים לשטחים שהוקצו למרעה והם תלויים ברכישת מספוא בעלות גבוהה. מציאות זו הביאה רועים רבים למכור את צאנם וכיום רק כ-30% מהתושבים ב"אתר החלופי" מוסיפים להתקיים מגידול כבשים. השאר תלויים למחייתם בעבודה כפועלים, לרבות בהתנחלויות האזור. בעיה נוספת היא שישראל קבעה אמנם שאדמות "האתר החלופי" הן "אדמות מדינה", אולם בעיני הפלסטינים, ובהם אנשי הג'האלין, הקרקעות שייכות לתושבי אבו דיס ובני הג'האלין נתפסים כפולשים להן.

איומים בגירוש נוסף

הבדואים שנותרו באזור מעלה אדומים מונים כיום קרוב ל-3,000 נפש, כמחציתם ילדים. הם גרים במאהלים ובפחונים ביותר מ-20 ריכוזים לאורך כביש ירושלים-יריחו ובסמוך למעלה אדומים. רוב הקהילות הן של בני הג'האלין (כ-2,700 איש), קהילה אחת שייכת לשבט הכעאבנה ומונה כשמונים נפש, וקהילה נוספת המונה כ-150 תושבים, היא משבט א-סוואחרה.

קהילות אלה חיות בתנאים קשים: למרות שהן מתקיימות באזור זה במשך עשרות שנים, המנהל האזרחי מסרב להכין עבורן תוכניות מתאר, ובכך מונע מהן אפשרות לבנות כחוק. המנהל מוציא צווי הריסה למבנים בריכוזי הבדואים, ובחלק מהקהילות הוצאו צווי הריסה לכל המבנים. התושבים מנסים לקיים את אורח החיים המסורתי שלהם, המבוסס על רעיית צאן, אולם גישתם לאדמות מרעה ולשווקים מוגבלת. הם סובלים ממחסור חמור בשירותי בריאות, חינוך ורווחה ומהיעדר תשתיות פיזיות – חשמל, ביוב ודרכים. רק כמחצית מהקהילות מחוברות לרשת המים.

מאהל בדואי של שבט הג'האלין על רקע תחנת המשטרה ב-E1. צילום: עמאר עוואד, רויטרס, 6.12.12

שתי תוכניות שנועדו לחזק את גוש ההתנחלויות באזור מעלה אדומים ולחברו לירושלים, מאיימות על הבדואים באזור. האחת היא תוכנית 1E, המשתרעת על כ-12,000 דונם של שטח השיפוט של מעלה אדומים, ואשר בתחומה ובשוליה שוכנות 11 מהקהילות הבדואיות; השנייה היא תוכניתה של ישראל להקים את גדר ההפרדה בתוואי שיותיר את מעלה אדומים וההתנחלויות שסביבה כמובלעת של כ-64,000 דונם המחוברת לשטח ישראל, וינתק אותן משטחי הגדה המערבית הסמוכים להן. 18 מהקהילות הבדואיות גרות בשטחה המתוכנן של מובלעת עתידית זו.

בשנת 2005 הכין המנהל האזרחי תוכניות לפינוי כ-200 משפחות נוספות משבט הג'האלין ל"אתר החלופי" הסמוך למזבלת אבו דיס, שבצד ה"פלסטיני" של גדר ההפרדה. הבתים החדשים תוכננו להיבנות במרחק של החל מ-150 מטרים בלבד מאתר הפסולת. התוכנית אושרה על ידי מוסדות התכנון של המנהל האזרחי, אך לא נכנסה לתוקף. במאי 2012 עתרו לבג"ץ נגד המנהל האזרחי ארגון במקום וכמה מהתושבים שנועדו לפינוי, באמצעות עו"ד שלמה לקר. העותרים דרשו מהמנהל לבטל את הפינוי, לשתפם בכל תוכנית שתיערך עבורם ולהימנע מפינויים עד להחלטה בעתירה. בתגובתה טענה המדינה כי תוכניתה לפינוי בני השבט לאתר חלופי היא חלק ממדיניותו הכוללת של המנהל האזרחי בנוגע לבדואים בגדה והיא נועדה "להביא לפתרון קבע העולה עם עקרונות שלטון החוק ומעניק רמת חיים ראויה ליתר בני השבט".

בנוגע להעברת בני הג'האלין לאתר סמוך למזבלה, מסרה המדינה כי בתחילת 2012 יזם המנהל האזרחי סקר סיכונים אשר רק בסיומו יוחלט האם לאשר סופית את התוכנית. עד אז לא תיעשה כל פעולה בשטח, ואם יוחלט לקדם את התוכנית היא תופקד שוב להתנגדויות והעותרים יוכלו להגיש לה את התנגדויותיהם. בעקבות הודעה זו, נמחקה העתירה בהסכמת הצדדים, תוך הדגשה כי "רשויות האזור שומרות לעצמן את הזכות להמשיך ולפעול במטרה לתכנן לטובת הפלסטינים בכלל, והמגזר הבדואי בפרט בכל אזור יהודה ושומרון". נכון למאי 2014 טרם פרסם המנהל את החלטתו לגבי תוכנית הפינוי לאזור המזבלה, ונוכח ההתפתחויות הבאות עולה הרושם שתוכנית הפינוי לשם – נזנחה.

אזור ח'אן אל-אחמר

12 מהקהילות הפלסטיניות שתושביהן חיים תחת איום של גירוש גרות באזור ח'אן אל-אחמר שממזרח לירושלים ומונות כ-1,400 תושבים. הקהילות פזורות משני צדיו של כביש ירושלים-יריחו, ממזרח למישור אדומים, וכן משני צדיו של כביש 437, המחבר בין הכביש הראשי לכפר חיזמה. תושבי קהילות אלה סובלים מהיעדר מקורות פרנסה, ממחסור חמור בשירותי בריאות, חינוך ורווחה ומהיעדר תשתיות פיזיות – חשמל, ביוב ודרכים. אחת הקהילות מכונה קהילת בית הספר ח'אן אל-אחמר. חברי הקהילה משתייכים לשבת הג'האלין ומוצאם מאזור תל ערד שבנגב, ממנו גורשו על-ידי הצבא בשנות החמישים. בני הקהילה חכרו תחילה קרקעות למגורים ולמרעה במקום שבו שוכנת כיום ההתנחלות כפר אדומים. לאחר שגורשו גם משם, הם התיישבו במיקומם הנוכחי. במאי 2018 התיר בג"ץ למדינה לגרשם גם ממנו.

פריטים מומלצים

בריכה טבעית בוואדי קאנא. צילום: בצלם, 27.3.14

התנחלויות

ואדי קאנא – מעמק חקלאי פלסטיני לפארק תיירות של התנחלויות

קטיף תפוזים בוואדי קאנא. צילום: איאד מנסור ואדי קאנא הוא אחד מיובליו של נחל הירקון. חלקו המרכזי, ממזרח לקלקיליה, נמצא בשטח C, ונובעים בו מספר מעיינות. אדמות הוואדי באזור זה שייכות לפלסטינים, בעיקר תושבי הכפר דיר איסתיא הסמוך, ומשמשות אותם לחקלאות ולמרעה. במשך דורות רבים, ועד שנות ה-90, נהגו משפחות מהכפר לגור בוואדי, כשהן מסתמכות על המעיינות לשתייה ולהשקיית חקלאות שלחין של עצי הדר וירקות. תושבי דיר איסתיא והכפרים הסמוכים נוהגים עד היום לנפוש על גדות הנחל ולשכשך במימיו. בין השנים 1978 ו-1986 הוקמו מספר התנחלויות על הגבעות המשקיפות על שתי גדות הוואדי: עמנואל וקרני שומרון מצפון, ויקיר ונופים מדרום. בהמשך התרחבה ההתנחלות קרני שומרון על פני מספר גבעות סמוכות. בין השנים 1998 ו-2000 הוקמו ליד ההתנחלויות הללו המאחזים אלוני שילה, אל-מתן וחוות יאיר. ההתנחלויות והמאחזים הזרימו את שפכיהן לנחל ופגעו במעיינות שלו ובמקורות המים של החקלאים. וואדי קאנא, ומעליו בתי התנחלות. צילום: ג'מיל דוויכאת בעקבות זיהום מי השתייה שלהן, נאלצו בשנות ה-90 חמישים המשפחות הפלסטיניות שהתגוררו במקום באותה עת לעזוב את הוואדי ולעבור לדיר איסתיא. מי המעיינות בוואדי נפגעו גם מקידוחי מים שישראל מבצעת באזור מאז שנות ה-70: שפיעתם הידלדלה, ובעקבות כך נחלשה הזרימה בנחל. זיהום המים ודלדולם היקשו על המשך קיום חקלאות שלחין במקום. חקלאים רבים נטשו את הגידולים המצריכים השקייה והחלו לנטוע בוואדי בעיקר עצי זית, שאינם זקוקים כמעט להשקיה, ומעט עצי פרי נשירים. בשנת 1983 הכריז קמ"ט גנים ושמורות של המנהל האזרחי על שמורת טבע בשטח של כ-14,000 דונם בערוץ ואדי קאנא ובמדרונות שמעליו – שמורת נחל קנה. עד לשנים האחרונוות לא השפיעה ההכרזה על בעלי הקרקעות הפלסטינים, והם המשיכו להשתמש במי המעיינות, לעבד את אדמותיהם בוואדי ולנפוש בהן. למרות ההכרזה המשיכו ההתנחלויות להזרים את שפכיהן לנחל עד לשנת 2006, אז חוברו ההתנחלויות המוכרות לתשתיות הביוב והזיהום הצטמצם. אולם, שפכי המאחזים אלוני שילה ואל-מתן מוזרמים עדיין ישירות לשמורה, וסתימות חוזרות ונשנות במערכת הביוב של ההתנחלויות נופים ויקיר גורמות גם הן לזיהום מי הנחל מעת לעת. שפכי ההתנחלויות זורמים בוואדי קאנא. צילום: בילאל מנסור תוואי גדר ההפרדה המתוכננת במקום מנתק את ואדי קאנא מבעלי האדמות בדיר איסתיא, ומשאיר אותו בצד "הישראלי" במעין מובלעת. זאת, בדומה למובלעות רבות אחרות שיוצר תוואי הגדר, במטרה לחבר התנחלויות לשטח הישראלי ולספח אליהן שטחים נוספים, שאליהם תיחסם גישתם של פלסטינים. כמו במקרה של מובלעות אחרות שמתוכננות לחדור לעומק השטח הפלסטיני, הגדר בוואדי קאנא טרם נבנתה. תכניות לפיתוח ואדי קאנא כאתר תיירות בשנת 2006 הוקמה "מנהלת לשיקום נחל קנה", שנועדה לשקם את הנחל ולפתח את התיירות בו. במנהלת שותפים ארבעה גופים: ההתנחלות קרני שומרון, המשרד לאיכות הסביבה, רשות הטבע והגנים והמנהל האזרחי. גורמים במועצת ההתנחלות מסרו לתקשורת כי אחת ממטרותיה של תוכנית השיקום היא הגברת הנוכחות היהודית במקום, בתגובה ל"גורמים פלסטינים [ש]מנסים להשתלט על הנחל". באותה שנה החלה מועצת קרני שומרון לקיים מדי אביב צעדה שנתית. במהלך הצעדה שהתקיימה בשנת 2010 הכריז ראש מועצת קרני שומרון דאז, הרצל בן ארי, כי הצעדה היא "חלק מהתוכנית הכוללת שלנו להפוך את נחל קנה לחצר הקדמית של קרני שומרון". במהלך הצעדות אוסר הצבא על כניסת פלסטינים – בהם בעלי האדמות – לוואדי קאנא. מפת האזור. בירוק: ואדי קאנא המנהלת לשיקום הנחל יזמה בשנת 2010 את "פרויקט פארק קנה", המתנהל בשיתוף עם מועצות התנחלויות מהאזור, נציגי רשות שמורות הטבע והגנים וקק"ל, בעלות מוערכת של שמונה עד עשרה מיליון ש"ח. הפרויקט, שיישומו החל בשנים האחרונות, כולל הקמת מצפורים בהתנחלויות שמעל הנחל, פריצת שביל אופניים ממאחז אלוני שילה אל לב השמורה – שבוצעה באוקטובר 2013 בסיוע תקציבי של משרד התיירות, הקמת טיילת שתקיף את האזור, וכן שילוט, הסברה והסדרת מסלולים מסומנים של רשות הטבע והגנים. הפרויקט גובש לכלל תכנית אב, ובנובמבר 2013 הגישה מועצת קרני שומרון את "תכנית אב נחל קנה" ללשכת התכנון במועצה האזורית שומרון. התכנית נועדה להפוך את ואדי קאנא למשאב של פעילות תיירותית שתשיא רווחים כספיים להתנחלויות שסביבו, ותמשוך אליהן תושבים חדשים. התכנית כוללת סלילת כבישים בין ההתנחלויות ומהן לנחל, פריצת דרכי נוף, שבילי אופניים ושבילי הליכה שיחברו בין הנחל להתנחלויות שמעליו, והקמת תצפיות, חניונים ואתרי פיקניק במקום. תכנית האב נועדה למטיילים ישראלים; היא מתעלמת לחלוטין מהעובדה שאדמות ואדי קאנא נמצאות בבעלות פרטית של פלסטינים, מעובדות בידיהן, ומהוות אתר נופש עבור הציבור הפלסטיני. תכנית הכבישים במקום מבטלת את כביש הגישה הפלסטיני הנוכחי לנחל, ומציעה במקומו דרך חלופית חדשה. אולם, זו עוברת על קרקעות פלסטיניות פרטיות, בתוך מטעי זיתים צפופים, ולפיכך תגרור פגיעה נוספת בחקלאים פלסטינים, ונועדה לאפשר גישה לחלק קטן מהנחל בלבד. אם תושלם בניית גדר ההפרדה באזור, גם דרך זו תיחסם. פרדס בוואדי קאנא בוואדי קאנא. צילום: איאד מנסור אסתיא דחיקת הפלסטינים מוואדי קאנא בדיר איסתיא, כמו בכפרים פלסטיניים אחרים, אחוזי האבטלה גבוהים, וגם תושבים שעובדים מתקשים לפרנס את משפחותיהם, בגלל רמת השכר הנמוכה. רוב אדמות הכפר מצויות בשטח C, וישראל מונעת את ניצולן למטרות תעשייה או מסחר. עיבוד הקרקעות באזור, בין היתר בוואדי קאנא, הוא אחד ממקורות הפרנסה המעטים העומדים לרשות התושבים. דחיקת החקלאים הפלסטינים מוואדי קאנא החלה עם זיהום הנחל בשפכי ההתנחלויות שנבנו מעליו; לאחר שיקום הנחל, היא ממשיכה באמצעות פיתוח המקום כאתר תיירות ישראלי. בעקבות פיתוח זה, החלו רט"ג והמנהל אזרחי להטיל הגבלות חמורות על הפעילות החקלאית הפלסטינית במקום, בטענה שהדבר מהווה פגיעה בערכי הטבע בשמורה. בשנת 2010 גרפו פקחי רשות שמורות הטבע והרסו תעלות השקייה שחפרו התושבים כדי להטות מים מהנחל לחלקותיהם, והחל משנת 2011 הם מונעים מהחקלאים לטעת עצים באדמותיהם בוואדי באמצעות החרמת שתילים ועקירת עצים. עד היום נעקרו כאלף עצים, ונמסרו צווי עקירה לאלפי עצים נוספים. ב-2012 עתרו כמה מבעלי הקרקעות לבג"ץ נגד המנהל האזרחי ורט"ג, בעקבות צווים שהוציאו האחרונים לעקירת כ-1,500 עצי זית. הרשויות טענו כי הצווים הוצאו נגד נטיעות חדשות שבוצעו כחלק מ"מגמה מובהקת של עיבוד שטחים טבעיים" בשמורה, תוך פגיעה בצומח הטבעי, בפני השטח ובאופי בית הגידול. בעקבות משא ומתן הגיעו נציגי העותרים ונציגי המדינה לסיכום, לפיו יסמנו ביחד את העצים המיועדים לעקירה. במאי 2013 נתן בית המשפט תוקף של פסק דין לסיכום זה. השופטים ציינו במהלך הקראת החלטתם כי העצים שייעקרו הם כאלה שניטעו בשנתיים שקדמו להוצאת הצווים – דהיינו אחרי אפריל 2010. אולם, לדברי בעלי הקרקעות, פקחי רט"ג סימנו בהמשך השנה גם עצים שניטעו לפני מועד זה. בריכה טבעית בוואדי קאנא. צילום: בצלם, 27.3.14. התעלמות הרשויות מפגיעות בשמורה מצד מתנחלים בניגוד לצעדי האכיפה הקיצוניים המופעלים נגד החקלאים הפלסטינים, הרשויות מעלימות עין מפעילות בלתי חוקית של מתנחלים בשטח השמורה, שכוללת בנייה מסיבית, פריצת דרכים, והזרמת ביוב לוואדי. בתשובתה לעתירה לבג"ץ נגד עקירת העצים טענה רשות הטבע והגנים כי היא "בוחנת כל פגיעה בתחום שמורת הטבע, ללא קשר לזהות מבצעיו, וממליצה על הפסקת הפגיעה ומיגור התופעה כל אימת שזו מתרחשת". אולם בפועל, הרשות מתעלמת, או לכל הפחות גוררת רגליים, בכל הנוגע לעבירות אלה: כ-100 מבתי ההתנחלויות יקיר, נופים וקרני שומרון נבנו בשטח השמורה. בשנת 2014 הופקדו תכניות מתאר להרחבת ההתנחלות יקיר ולהלבנת המאחז אל-מתן, שכוללות שינוי ייעוד של שטחים שכיום מוגדרים כשמורת טבע – לשטחי מגורים. כביש הגישה למאחז אלוני שילה נפרץ דרך שטח השמורה. באוגוסט 2014 נפרצה דרך חדשה בשמורה, מאלוני שילה לכיוון עמנואל. העבודות נעשו ללא היתר ותוך גרימת נזק לשמורה, והופסקו בעקבות תלונות של פלסטינים תושבי הכפרים הסמוכים. למעלה מחצי שנה מאז, רט"ג עדיין חוקרת את המקרה. שפכי ההתנחלויות שמעל ואדי קאנא הוזרמו, כאמור, לנחל במשך כעשרים שנה, באין מפריע. גם כיום נמשך זיהום הנחל משפכי המאחזים ומתקלות במערכת הביוב של ההתנחלויות. מטע זיתים בוואדי קאנא. צילום: איאד מנסור הטבע בוואדי קאנא אכן ייחודי ומרשים, וראוי לשמרו, אולם החקלאות הפלסטינית המסורתית במקום היא חלק בלתי נפרד ממנו. התנהלות הרשויות הישראליות, שדלדלו את מי הנחל באמצעות קידוחים באזור ואיפשרו את זיהומם בשפכי ההתנחלויות, היא שאילצה את החקלאים הפלסטינים לשנות את אופי הגידולים בוואדי מחקלאות שלחין לעצי זית. ניסיון אמיתי לשקם את הוואדי צריך לכלול שיקום של הזרימה בנחל והפסקה של הזרמת השפכים באופן שיאפשר לחקלאים לחזור ולהתפרנס מגידולי שלחין בוואדי, כפי שעשו בעבר. גם אם ראוי להכריז על המקום כשמורת טבע, שמורה כזאת צריכה לשרת בראש ובראשונה את הציבור הפלסטיני, שלו היא שייכת. אולם בפועל, בוואדי קאנא, כמו במקומות אחרים בשטח C, ההכרזה על שמורת טבע נועדה במידה רבה לגרום להדרת פלסטינים מאדמותיהם. מאות אלפי דונמים בשטח C – 14% מהשטח – הוכרזו כשמורות טבע או כגנים לאומיים, ובכל המקומות הללו מונעות הרשויות הישראליות מפלסטינים לבנות ולפתח את השטח ומגבילות את השימוש בו, כפי שהן עושות במקומות אחרים באמצעות הכרזה על שטחי אש ועל אדמות מדינה. דחיקת החקלאים הפלסטינים מאדמותיהם בוואדי קאנא פוגעת בזכות הקניין שלהם ובפרנסתם. דחיקתם נעשית כביכול בשם הגנה על ערכי הטבע במקום, אולם איש אינו מונע מההתנחלויות לדרוס ערכים אלה ברגל גסה. התכניות להפוך את הוואדי לפארק רצוף כבישי נוף, שבילים ומטיילים, מעידות על הכוונה האמיתית של רשות הטבע והגנים והמנהל האזרחי – להעמיק את השליטה הישראלית בוואדי ולנכס אותו להתנחלויות.

23 אפריל 2015

חקלאות

כבתוך שלה

כ-60% מאדמות הגדה המערבית מוגדרות כשטח C וישראל שולטת בהן בלעדית. בשטח זה חיים כ-180,000 פלסטינים, ובו עיקר עתודות הקרקע להתיישבות ולפיתוח של כלל הגדה. ברובן מונעת ישראל בנייה ופיתוח פלסטיניים בעילות שונות, כמו היותן "אדמות מדינה" או "שטחי אש". מדיניות התכנון הישראלית מתעלמת מצורכי האוכלוסייה: מסרבת להכיר בכפרים שבשטח זה ולתכננם, מונעת פיתוח וחיבור לתשתיות והורסת בתים. לאלפי תושבים נשקף איום בגירוש מבתיהם בעילת מגורים בשטחי אש או ביישובים "בלתי חוקיים". בנוסף, ישראל השתלטה על רוב מקורות המים והיא מגבילה את גישת הפלסטינים אליהם.

4 יוני 2013

חקלאות

כרוניקה של סיפוח ידוע מראש

הדו"ח חושף כי כבר בשנות ה-70 תכננה ישראל לספח לשטחה את אזור מעלה אדומים, וכי לצורך כך הופקעו במהלך השנים עשרות אלפי דונם של אדמה פלסטינית תוך גירוש מאות בדואים שחיו באזור. מימוש תוכניות ההרחבה של ההתנחלות יביא לקטיעת הרצף הטריטוריאלי בין צפון הגדה לדרומה ויפגע במימוש זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית.

1 דצמבר 2009