קולות מעזה

ב-20 במאי 2026, הודיעה הנהלת המטבח המרכזי העולמי על פיטוריהם של כ-480 מתוך כ-1,870 העובדים במטבחים של הארגון. אני הייתי בין המפוטרים. הסבירו לנו שהסיבה היא מחסור במימון, בלי שום מידע נוסף. חתמנו על מסמכי סיום העסקה, אבל עד היום לא קיבלנו את הכספים שהובטחו לנו במסגרת הסדרי הפרישה.

בשבילי, הדבר המכאיב ביותר היא העובדה שבמקום ללכת לבית הספר הילדים שלי עומדים בתור לאוכל. כואב לי שהעתיד האקדמי שלהם אבד, וכל עולמם סובב סביב השגת אוכל ומים. בנוסף, האוכל שמקבלים בתכיות הוא באיכות ירודה מאוד, ובקושי ראוי למאכל אדם. לפני בערך שלושה חודשים צומצמה הפעילות של התכיה בכפר אל־מוסאדר, וכיום אנחנו כמעט לא מקבלים משם אוכל. לפעמים הילדים חוזרים עם סירים ריקים לגמרי.

לפני בערך חודש, תוכנית המזון העולמית צמצמה את מספר המטבחים שלה בצפון הרצועה, וכיום נותר רק מטבח אחד באזור אל-כראמה. עכשיו יש במטבח הזה תורים ארוכים וצפופים ואין מספיק אוכל לכולם [...] נאלצתי לחפש תכיה אחרת במערב העיר עזה. בסוף מצאתי תכיה של השף פאתן אל-מהדון, ומאז אני הולכת אליה מדי יום. גם בתכיה הזאת יש תורים ארוכים של עקורים וצפיפות רבה, אבל ברוך השם, בכל יום אני מצליחה לקבל צלחת אוכל.

החיילים גם קשרו אותי בתנוחת "שבח" למשך שעות ארוכות מאוד כשהייתי עירום לחלוטין. הם קשרו אותי בצורה מכאיבה מאוד, אזקו את הידיים שלי מאחורי הגב, הניפו אותי באמצעות שרשראות כשאני עירום לחלוטין והשאירו אותי כך שעות ארוכות ללא רחמים. אחר-כך הם הורידו אותי והושיבו אותי על מוט שהיה מקובע לשולחן, והחדירו אותו כולו לפי הטבעת שלי. מעוצמת הכאב התחלתי לצרוח בהיסטריה, להתחנן אליהם ולבקש מהם שיורידו אותי מהמוט.

נרדמתי לזמן קצר והתעוררתי לקול בכי היסטרי של בתי. כשהרמתי אותה גיליתי שחולדות נשכו את כף רגלה בזמן שישנה. באותו רגע הרגשתי שנשמתי יוצאת ממני מרוב פחד. התחלתי לצרוח, לבכות ולרוץ איתה יחד עם בעלי בין נקודות של שירותי רפואה בחיפוש אחר תרופה או חומר חיטוי נגד זיהום והרעלה, אבל הצבא מונע אפילו הכנסה שלתרופות וחומרי חיטוי לרצועה.

החולדות נכנסות לאוהל שלנו בלי שום הפרעה. לפעמים אני מוצאת אותן מכרסמות לחם או מזון אחר שיש לנו באוהל, ואני ממהרת לזרוק את האוכל לפח מחשש שנידבק במחלות. בכנות, אני כבר לא יודעת איך אפשר להיפטר מהן. ניסיתי לפזר רעל, אבל זה לא עזר. אני מרגישה שהן רק הולכות ומתרבות, בגלל ערמות האשפה שמסביב לאוהלים, מי הביוב וגם בגלל שעקורים משליכים שאריות מזון ממש ליד האוהלים. אנחנו חיים בתוך אסון סביבתי עצום, ואין לנו מושג איך להתמודד איתו.

הסבל מהמכרסמים מחמיר בקיץ, אז הם מתפשטים במספרים גדולים ברחבי המחנה. רוב המשפחות במחנה לא מסוגלות להתמודד איתם באמצעים המקובלים, כמו רעלים ומלכודות, בגלל המחירים שלהם, שגבוהים מאוד עבור עקורים. מלכודת דבק ללכידת חולדות לדוגמה, עולה כיום 20 שקל, ורעל לחולדות עולה בערך 50 שקל. כאב משפחה מובטל אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות רעל. אם יש לי 20 שקלים, העדיפות שלי היא לקנות אוכל או תרופות.

החיים במחנות קשים מאוד: אין פרטיות, יש חשיפה מתמדת למבטים של גברים זרים שמחייבת ללבוש בגדים עליונים ולעטות חיג'אב, תורים ממושכים למים, התפשטות של מחלות עור, תלות במטבחים ציבוריים, בריונות וניצול. תופעה נוספת שאני רואה היא העברת מלוא האחריות על המשפחה לנשים. יש גברים שאיבדו את עבודתם ונשענים לחלוטין על נשותיהם, ולעיתים מציבים גם דרישות בתחום המיני בלי להתחשב ברצונן או במצבן הנפשי ובתנאי המחסה.

[...] אני והבנות שלי גזרנו לעצמנו את השיער כי לא היו חומרי ניקוי או שמפו, והשיערות שלנו שרצו כינים בגלל תנאי הזוהמה שחיינו בהם. מעט חומרי הניקוי ומוצרי ההגיינה שהיו בשוק היו יקרים בטירוף ולא היה לנו סיכוי שנוכל לקנות אותם. לפעמים בעלי הלך לבתים שהופצצו כדי לחפש שם אוכל, מוצרי הגיינה וחומרי ניקוי, וכשהוא היה חוזר עם איזו שארית של סבון ויכולנו להתקלח באמת, לא רק להתרחץ קצת במים בלבד, הרגשנו כולנו כאילו נולדנו מחדש.

הבן שלי, חמזה, היה הולך להביא סיוע, למרות שאסרתי עליו ללכת לשם מחשש לחייו. אבל הוא התעקש, ואמר לי: "גם ככה אני מת! אנחנו רעבים. רוצים לאכול". הוא היה הולך בלילה לנצרים, מסכן את חייו כדי להביא לנו קצת קמח וקופסאות שימורים, ואני הייתי מתיישבת עם בגדי התפילה להתפלל ורק מדמיינת שבאים ומודיעים לי שהוא נהרג. כשהוא היה חוזר בשלום, הייתי מתנפלת עליו בחיבוקים ונשיקות.

אני סובלת הכי הרבה מהאש, שאני מבלה מולה הרבה זמן, לפעמים ימים שלמים. כשהילדים שלי רוצים להתרחץ אני מדליקה אש ומחממת להם מים. כשמישהו שמבקש לאכול משהו, אני נשארת מול האש ומכינה להם אוכל, לא משנה אם זה בוקר, צהריים או לילה, כל היום. במשך היום בעלי והבנים שלי יוצאים לחפש חתיכות פלסטיק או עץ במזבלה, כדי שאוכל להדליק אש. עור הפנים שלי הפך כהה בגלל האש, והידיים שלי התקמטו והפיח לא יורד מהן.

המלחמה הזו גזלה ממני כל דבר. את בתי, הילדים שלה ובעלה, את כבודי העצמי ואת תחושת הערך העצמי שלי, ואת הבית שלי. אני חסרת בית עכשיו, חיה ברחוב. אני שונאת את המילה אוהל. אני לא רגילה לחיים האלה ולא יודעת איך נוכל להסתגל לחיי האוהלים? הלוואי שאלוהים יעזור והחיים יחזרו להיות כפי שהיו לפני המלחמה, שאחזור לבית שלי ותיגמר כבר הטרגדיה הזו.

ילדתי את בני סמיר בחודש השמיני להריון, וקראתי לו על שם אחיו למחצה שנהרג. במהלך ההריון לא היה לי מספיק אוכל ולא היו ויטמינים. סבלתי מתת תזונה והייתי כמעט שלד. סבלתי גם מבעיה בכליות. סמיר נולד במשקל של 800 גרם, ושמו אותו באינקובטור. אחרי הלידה סבלתי מאנמיה. כשחזרתי לאוהל עדיין לא היה לנו שום אוכל ואכלתי רק קצת עלי חסה. על פירות, חלב וביצים יכולתי רק לחלום, לא היה על מה לדבר בכלל.

הכל קשה לנו, ואני צעירה ולא יכולה להתמודד עם כל הקשיים האלה לבד. הפכתי לאדם עצבני, אין לי סבלנות אפילו לילדים שלי. לפעמים אני מייחלת שיהיה לי אוהל גדול, עם פינה פרטית לי ולבעלי. אני צריכה פרטיות. אני לא יכולה אפילו לבכות לפני הילדים שלי, כי אז אתמוטט. אני מנסה ככל יכולתי להיראות חזקה בשבילם ובשביל בעלי. אני כל-כך רוצה להיות לבד, אפילו ליום אחד, להיות רק עם עצמי במקום רחוק שבו אוכל לצעוק בקולי קולות ולבכות על החיים האיומים האלה שנכפו עליי.

בעלי עמד וניסה לתקן את האוהל במו ידיו, להחזיק בפינות בנסיון למנוע את חדירת המים, אבל הוא היה חסר אונים מול עוצמת הרוח והגשם. ראיתי את חוסר האונים שלו, ראיתי את בתי הקטנה רועדת מקור, ופרצתי בבכי שלא בכיתי כמותו בחיי. כל הכאב וההשפלה על המלחמה, העקירה, העוני, הפחד, החשיפה לפגעי הטבע ללא כל הגנה – הכל התנקז אצלי לרגע הזה, שבו עמדנו בתוך המים, מנסים להגן על עצמנו מטביעה בתוך מחסה עשוי מקרטון ובד יוטה שקראנו לו "בית".

הרוחות היו כל כך חזקות שהן עקרו את יריעות הברזנט ששמנו. פתאום שמעתי את רוואן צועקת. מיהרנו אליה וראינו אותה מחזיקה את תיים, שגופו והפנים שלו הכחילו. הוא לא נשם ונראה דומם. לקחתי אותו מיד לבית החולים א-שיפאא. כשהגעתי, הרופאים בדקו אותו ואמרו שהוא סובל מצניחת סוכר בדם עקב קור קיצוני [...]

רצתי להרים את הדיל בזמן שאשתי התחילה להרים את שאר הילדים ולהוציא אותם מאוהל המוצף. הגוף שלה היה קר מאוד וכחול, וגם השפתיים שלה הכחילו. שאר הילדים שלנו רעדו מקור ולא יכלו ללכת. הגוף שלהם היה קר כמו גוש של קרח. [...] ניסיתי לחמם אותה, ולהעיר אותה, אבל כלום לא עזר. פחדתי שהיא תמות מקור. [...] השכנים הזמינו אמבולנס, אבל הוא התעכב. כשהוא הגיע כעבור חצי שעה, הדיל כבר לא היתה בחיים.

כשהייתי בשוק, שמעתי אנשים מספרים שבניין בשכונת א-שיח' רדוואן קרס על דייריו. הלב שלי נפל, כי הרגשתי שמדובר בבית שלנו. חזרתי מיד הביתה וכשהגעתי, ראיתי שהגג קרס על המשפחה שלי. המראה היה קשה מאוד. לינא ור'אזי היו לכודים מתחת להריסות, ואילו אשתי ושאר הילדים הצליחו לברוח דרך הכניסה השנייה של הבית. אשתי והילדים שלי בכו וצעקו. [...] הם נלכדו וככל הנראה מתו מחנק. ברגע שהוציאו אותם וראיתי שהם מתים, נכנסתי להלם.

באותו לילה ירד גשם חזק מאוד. התעוררנו בשעה 3:30 לפנות בוקר ומצאנו את האוהל מוצף. בדקנו את מצב הילדים שלנו. רהף הייתה רטובה לגמרי, וכשאשתי החליפה לה בגדים היא שמה לב שהגוף שלה קר מאוד והפנים שלה נראות שונה. השפתיים שלה הכחילו. הזמנתי אמבולנס, אבל בגלל הגשם החזק, האמבולנס הגיע רק כעבור שעה וחצי בערך. אני ואשתי נסענו לבית החולים נאסר עם רהף, שכבר גססה. הרופאים ניסו לבצע בה החייאה, אבל ללא הועיל.

החיילים גררו אותי על הקרקע והכניסו אותי לתא צר, כמו ארון קבורה. החייל אמר לי: "נשאיר אותך בארון הזה עד שתמות, בן זונה." הייתי מבועת וחשבתי שהם עומדים להרוג אותי. נשארתי נעול בארון הזה כמה ימים, מבודד לחלוטין, בלי אוכל וכמעט בלי מים. בכל פעם שצעקתי בבקשה לקבל מים או מזון, החיילים פתחו את הארון, היכו אותי קשות וסגרו אותו שוב. כשהייתי זקוק לשירותים, קראתי לחיילים, אבל הם לא התייחסו אליי. ניסיתי להתאפק, אבל בסוף נאלצתי להרטיב את עצמי. החיילים פתחו את הארון מידי פעם רק כדי לבדוק אם אני עדיין חי.

היו שם חמישה חוקרים, והם הידקו לי את האזיקים כל כך חזק עד שאיבדתי תחושה בידיים. הם קשרו את הרגליים שלי לכיסא בתנוחת "בננה". כל החיילים שהיו בחדר תקפו אותי, היכו אותי בגב, בחזה, ברגליים ואפילו באשכים. הרגשתי כאילו שלפוחית השתן שלי עומדת להתפוצץ. צרחתי, ואמרתי להם שאני צריך להשתין. הם הורו לשני סוהרים לקחת אותי לשירותים. כשהגעתי לשם, הייתי במצב של הלם. לא יכולתי להשתין. כשסוף סוף הצלחתי, היה הרבה דם בשתן.

[...] התעוררתי ומצאתי את עצמי שוכב בשלולית דם גדולה. הייתי בהלם. הסתכלתי על הרגליים שלי וראיתי שהן פצועות ומדממות. זה היה מחזה נורא, והתחלתי לצרוח ולבכות בהיסטריה, בתקווה שמישהו יבוא לעזור לי. אושפזתי בבית החולים של הכלא. [...] רופא לבוש מדים אמר לי: "תקשיב, החיים שלך בסכנה. אתה צריך לבחור בין כריתת שתי הרגליים שלך לבין המוות". התחלתי לבכות ולצרוח, בתקווה שמישהו ישמע את הכאב שלי, את הייסורים שלי, ואת הצער שלי. הביאו לי מסמך ואילצו אותי לחתום על הסכמה לקטיעת שתי רגליי.

החיילים תפסו אותי, הרימו אותי מהידיים ותלו אותי בתנוחת "שבח" עם שרשראות באמצע חדר החקירות. הם הביאו דילדו והניחו אותו מתחת לישבני, ואז החלו להוריד את השרשרת עד שחלק ממנו נכנס לתוך פי הטבעת שלי. זה גרם לי לכאב עז שכמותו לא חוויתי מעולם. התחלתי לצרוח ולבכות בקול רם. זה היה העינוי האכזרי והקשה ביותר שעברתי בכל תקופת המעצר שלי בישראל. באותו רגע לא ציפיתי שיתקפו אותי מינית. כשזה קרה, רציתי למות. המוות היה עדיף על עינויים כאלה.

הותקפתי על ידי יחידת "מצדה" ונפצעתי מכדור גומי. אושפזתי למשך 15 ימים, ובמהלך ההעברה לאשפוז היכו אותי. שאלו אותי שוב על חמאס, על החטופים ועל בתים ממולכדים, ואיימו שאם לא אתן להם מידע, הם יעצרו ויאנסו את אשתי ואת אמי. כמעט בכל יום ספגתי מכות והשפלות קשות. לפעמים הראו לנו שקית שחורה, של גופות, ואמרו לנו: "רק ככה תצאו מהמקום הזה ", ודרשו שוב שנספר על מיקומי חמאס והמנהרות – דברים שלא היה לנו קשר אליהם.