הוּויידה א-דרימלי, עובדת סוציאלית

בת 50, אלמנה ואם לחמישה מהעיר עזה העובדת בארגון המסייע לנשים ונערות עקורות, סיפרה על תלאות העקירה, על פציעתו של בנה ועל מאבק ההישרדות היומיומי של נשים ברצועה:

תמונה

אני אלמנה. איבדתי את בעלי אוסאמה עטאללה, כשהיה בן 40, במלחמה ב-2009. יש לי חמישה ילדים – שלושה בנים ושתי בנות, נעים, בן 32, נשוי ואב לילד. עבדאללה, בן 30, מאורס, מואאמין, בן 23, פאטמה, בת 22, אם לשתי בנות, ואימאן, בת 17, שנולדה יומיים לפני שאביה נהרג. במלחמה ב-2021, איבדתי גם את אבא שלי, מנסור א-דרימלי, שהיה בן 66.

עד המלחמה גרנו בעיר עזה. אני עובדת סוציאלית, ועובדת כבר עשור ב"עמותת התרבות והמחשבה החופשית", ומאז המלחמה, אני אחראית על ליווי עקורים – בעיקר נשים ונערות.

בשבוע הראשון למלחמה נעקרנו לדרום. למרות העקירה, המשכתי לעבוד וניהלתי מחנה עקורים שבו שהו 250 משפחות – כולן מהעיר עזה, שנעקרו לדרום מבלי שיהיו להם קרובי משפחה באזור. לקחתי על עצמי את האחריות לספק מזון, שתייה ומענה לצרכים נפשיים ובריאותיים, למרות שהתחלנו בלי שום מימון, בשל הקפאת התקציבים על-ידי קרנות.

כשהצבא התקרב למחנה העקורים והורה לנו לעזוב, אני ושאר הצוות הקמנו מחנה חלופי עם מחסות מעץ ויריעות, וסייענו לעקורים להגיע אליו בבטחה. לאחר מכן, נעקרתי ממקום למקום שמונה פעמים. בתים שבהם מצאנו מחסה הופצצו, ואיבדנו את כל הציוד שלנו, ואפילו את הבגדים והתרופות. התגוררנו באוהל במשך שנה וחצי, ואז חזרתי לבית שלנו, שניזוק חלקית.

כשהמלחמה התחדשה, וכוחות צבא הגיעו עד לפתח הבית שלנו, נאלצנו להיעקר שוב לדרום. לאחר ניסיונות רבים למצוא אמצעי תחבורה, מצאנו משאית שהסיעה אותנו, אבל בדרך, הפצצה פגעה ממש לידנו. מעוצמת ההפצצה, בני עבדאללה, נפל מהמשאית מגובה רב והגולגולת שלו נשברה, וגם המפרקים של שני הידיים שלו והוא איבד את הכרתו.

חזרנו לעיר עזה, לבית החולים א-שיפאא, אבל לא מצאנו שם אורתופד או נוירולוג. משם, נסענו באמבולנס לבית החולים אל-מעמדני, ושם הוא אושפז למשך שלושה ימים. שם היה אורתופד, אבל לא נוירולוג. דאגתי לתיאום מול הצבא כדי שנוכל להעביר אותו לטיפול בבית החולים נאסר בח'אן-יונס. הצלחנו להגיע לשם, ורק אחרי שהוכרזה הפסקת האש, חזרנו לעזה והמשכנו שם את הטיפול.

במהלך כל התקופה הזאת, המשכתי לעבוד ולהעניק שירותים לקהילה ולעקורים ככל שיכולתי, ואז, הייתי חוזרת לאוהל שלנו וממשיכה לחיות את חיי העקירה והסבל.

מהניסיון שלי בשטח, מהפניות שאנחנו מקבלים, מהסדנאות והמפגשים עם נשים ומהנתונים של ארגוני זכויות אדם, ברור שבנוסף לנשים שנהרגו, או נפצעו, מאות אלפי נשים נפגעו בדרכים שונות מהמלחמה. הן נעקרו שוב ושוב, איבדו את בתיהן, את מקור הפרנסה שלהן או את המפרנס, ונשללו מהן תחושת הביטחון והיציבות. רבות אינן מצליחות להגיע לשירותים בסיסיים – בריאות, סיוע הומניטרי, חינוך, מים וחשמל – והפגיעוּת שלהן רק מעמיקה.

העקירה הכפויה והמתמשכת הובילה לעלייה במקרי האלימות בתוך המשפחה ובקהילה. נשים חיות ללא פרטיות, חשופות באופן מתמיד, ונרשמה גם עלייה באלימות מינית ובניצול מיני – לעיתים גם מצד נותני שירותים – בהיעדר פיקוח ושלטון חוק.

במהלך שנות המלחמה, החמיר מאוד מצב התזונה של נשים, ובמיוחד של נשים הרות. אנחנו רואות עלייה במספר ההפלות, בין היתר בשל תת-תזונה ומתח נפשי מתמשך. המצוקה הכלכלית והמצב הביטחוני הובילו גם לעלייה בנישואים מוקדמים וכפויים ובשיעורי הגירושין. נשים רבות מתקשות לממש את זכויותיהן המשפטיות בנושאי מזונות, משמורת וירושה, משום שאין מערכת משפט מתפקדת שפועלת באופן סדיר.

על פי נתונים של משרד הבריאות הפלסטיני ובהתבסס על מספר הגברים הנשואים שנהרגו או מוגדרים כנעדרים, מספר האלמנות והנשים שבעליהן נעדרים עומד כיום על כ-19,103. מצבן של נשות הנעדרים קשה, כי אין להן גישה לסיוע ולקצבאות שמקבלות אלמנות. במקביל, שירותי בריאות רבים אינם זמינים בשל הרס בתי חולים ומרפאות.

אנחנו, יחד עם ארגוני חברה אזרחית וארגוני זכויות אדם נוספים, ניסינו למלא את החלל: הקמנו מוקדי שירות רפואי ובתי חולים שדה, הפעלנו קבוצות תמיכה נפשית-חברתית, סיפקנו שירותים רב-תחומיים וייעוץ משפטי, סייענו בהנפקת מסמכים רשמיים כמו תעודות פטירה, וחילקנו חבילות מזון וערכות אישיות לנשים, שכינינו ערכות הכבוד, וכללו: בגדי תפילה, צעיפים, שמפו וסבון, תחבושות, מגבות, בגדים תחתונים, מברשת שער, משחת שיניים וקרם לחות. חילקנו גם ערכות לבריאות בתחום הפריון שכללו ויטמינים ותוספי תזונה, וסיפקנו הדרכה והכנה נפשית לפני הלידה ובהנקה, בדיקות תקופתיות בהריון וטיפול לאחר הלידה.

במסגרת עבודתי הענקנו תמיכה נפשית, רפואית, משפטית והומניטרית לנשים במצבים הקשים ביותר, כולל מקרים של ניצול מיני, אונס והטרדה. עבדנו גם עם ילדים – הקמנו מרחבים בטוחים וסיפקנו סיוע לימודי, וכן תמיכה רפואית בשותפות עם רופאים ללא גבולות וארגונים נוספים.

אני מבקרת גם במחנות ייעודיים לאלמנות, שבהם סיפקנו סיוע כספי והפעלנו תוכניות "כסף תמורת עבודה". נתקלתי במקרים קשים מאוד. פגשתי נשים שאיבדו את בעליהן ונכפו עליהן נישואים לאחי הבעל. אחת האלמנות שאיתן עבדתי סיפרה שאביה ביקש להשיאה מחדש לאחר שבעלה נהרג. במקרה כזה, הורי בעלה המנוח היו עלולים לקחת ממנה את ילדיה, כפי שנהוג לפעמים. עמדנו לצידה כדי שתוכל להישאר עם ילדיה, סיפקנו לה מקום במחנה ותמיכה.

טיפלתי גם בכעשרה מקרים של תקיפות מיניות שבוצעו, לדברי הנפגעות, בידי עובדים בגופים רשמיים. בין הנפגעות היו ילדות בנות שש ושמונה שעברו תקיפה מינית. סיפקנו להן מקום בטוח ותמיכה נפשית, רפואית והומניטרית. היו גם מקרים רבים של ניצול מיני מצד נותני שירותים – דרישה לקשר מיני בתמורה לשוברי מזון או לסיוע. קיימתי סדנאות והכשרות להעלאת מודעות לנושא, והדרכנו נשים כיצד לפנות לשירותים רלוונטיים. ביצענו ביקורי שטח במחנות כדי ליידע נשים על זכויותיהן ועל אפשרויות הסיוע.

החיים במחנות קשים מאוד: אין פרטיות, יש חשיפה מתמדת למבטים של גברים זרים שמחייבת ללבוש בגדים עליונים ולעטות חיג'אב, תורים ממושכים למים, התפשטות של מחלות עור, תלות במטבחים ציבוריים, בריונות וניצול. תופעה נוספת שאני רואה היא העברת מלוא האחריות על המשפחה לנשים. יש גברים שאיבדו את עבודתם ונשענים לחלוטין על נשותיהם, ולעיתים מציבים גם דרישות בתחום המיני בלי להתחשב ברצונן או במצבן הנפשי ובתנאי המחסה. החזרה לחיים במסגרת משפחה מורחבת, בלי שום הפרדה, מכבידה אף היא – נשים נדרשות לשרת את כלל בני המשפחה. במקביל, נרשמה עלייה באלימות פיזית ובהטרדות בתוך חלל המגורים.

במהלך המלחמה, חלה עלייה במספר מקרי המוות בשל היעדר טיפול רפואי, במיוחד בקרב חולי סרטן, שלא קיבלו טיפול או שלא הורשו לצאת לטיפול מחוץ לרצועה. לפחות 338 חולי סרטן מתו בזמן שהמתינו לטיפול או לפינוי – רובם נשים. היו גם מקרי מוות של תינוקות בעקבות לידות מוקדמות, הקשורות לתת-תזונה ולפחד המתמשך.

בעבודתנו, אנחנו מתמודדות עם אתגרים עצומים: אין מקומות בטוחים למתן שירותים, המעברים סגורים, קיים פער גדול בין היקף הצרכים למשאבים הזמינים, מתקני בריאות נסגרים או מופצצים, יש מחסור בציוד רפואי ובתרופות, דרכים נהרסו ואין תחבורה סדירה. המשאבים מצומצמים מאוד. נוסף על כך, נפגעות רבות חוששות לחשוף את מה שעבר עליהן או להגיש תלונה רשמית. אין מערכת משפט מתפקדת – אין תחנות משטרה שמתפקדות.

זו המציאות שאני חיה ופועלת בה מאז תחילת המלחמה – מציאות של עקירה מתמשכת, אובדן, אלימות, ומאבק הישרדות יומיומי של נשים בעזה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-26.2.26

קראו עוד: להיאחז בחיים שאינם חיים: חייהן של נשים פלסטיניות בצל הג׳נוסייד בעזה, 8 במרץ 2026