פאטמה אל-כורד

בת 35, גרושה ואם לארבעה, תושבת ג'באליא, סיפרה בעדות שמסרה ב-14.5.26:

אני אמא לארבעה ילדים, סובחי ר'רייב, בן 20, קמר בת 18, ריזק בן 17 וסידרא בת 10. אנחנו עקורים וגרים כיום באוהל בעיר דיר אל-בלח.

אני והילדים שלי נאלצנו לעקור כבר בתחילת המלחמה מג'באליא בגלל ההפצצות הכבדות על העיירה. לקחנו איתנו רק קצת בגדים והשארנו מאחורינו את כל מה שהיה לנו.

הגענו לדיר אל-בלח התארחנו בבית של קרובי משפחה במשך כשלושה חודשים. אלה היו שלושה חודשים של פחד וסבל. המלחמה הייתה קשה ואכזרית, ההפצצות היו בכל מקום ועוצמתן הייתה חזקה מאוד. פחדתי מאוד שמא אאבד אחד מהילדים שלי ופחדתי גם על עצמי. בתקופה הזאת נעלמו מהשווקים הרבה מוצרי מזון וגם מוצרי היגיינה, ולא יכולתי לספק לילדים אפילו את הצרכים הבסיסיים ביותר.

אחרי שלושה חודשים נעקרנו שוב, הפעם לעיר רפיח, כשהצבא איים להפציץ מבנים סמוכים לבית שבו שהינו. עברנו להתגורר אצל קרובי משפחה אחרים ונשארנו ברפיח ארבעה חודשים, שגם הם היו קשים מאוד.

ואז נעקרנו שוב וחזרנו לדיר אל-בלח. הפעם גרנו באוהל במחנה שהוקם בשטח בית החולים שוהדאא אל-אקצה. באוגוסט 2024, האוהל שלנו נפגע כשמטוסי קרב ישראליים הפציצו אוהלים בחצר בית החולים. אוהלים במחנה עלו באש והיו הרוגים וחלקי גופות בכל מקום. המראות שאני וילדיי ראינו היו קשים ביותר.

סבלנו מאוד במחנה הזה. השירותים היו משותפים לכל העקורים, ואני והילדים נאלצנו לעמוד זמן רב בתור כדי שנוכל להיכנס אליהם. האוהלים היו צמודים זה לזה, ולא הייתה שום פרטיות.

בתחילת 2025 נכנסה לתוקף הפסקת האש הראשונה. חזרתי עם משפחתי לג'באליא ונשארנו שם כחודשיים. הרגשנו הקלה מסוימת כשההפצצות והתקיפות נפסקו, אבל אז התחדשה המלחמה והייתה קשה ואכזרית עוד יותר. שוב נעקרנו, אני וילדיי, לדיר אל-בלח.

העקירה הזאת הייתה קשה במיוחד. לא ידעתי לאן נלך ואיך נגיע לשם. כמעט שלא הייתה תחבורה ולא הצלחתי למצוא מי שיסיע אותנו למרכז הרצועה כדי לברוח מהמוות. נמלטנו בתנאים קשים מאוד, תחת ירי, במיוחד מקוואדקופטרים שליוו אותנו לאורך כל הדרך. כשהגענו לדיר אל-בלח הייתי מותשת ולא ידעתי לאן לפנות. שוטטנו עד שמצאתי אזור שבו שהו עקורים והקמתי בו את האוהל הבלוי שלי.

נשארנו שם בתנאים הומניטריים קשים עד שנכנסה לתוקף הפסקת האש באוקטובר 2025. חשבתי שניצלתי מהמלחמה האכזרית הזאת, שהיא הסתיימה ושהחיים בעזה יחזרו להיות כפי שהיו. אבל אז גיליתי שהמלחמה לא באמת הסתיימה. ההפצצות נמשכות בכל מקום, אי אפשר להימלט מהרעש ויש הרוגים ופצועים בכל מקום. בית המשפחה שלי בג'באליא הופצץ כליל, וכל האזור שבו גרנו הוגדר כשטח צבאי סגור. הבנתי שנמשיך לחיות באוהל.

ואז התחיל החורף, ועבורנו זה היה אסון. בכל פעם שירדו גשמים האוהל שלנו הוצף, ולא יכולתי לעשות דבר. עכשיו כבר תשעה חודשים שאנחנו חיים פה באוהל, והסבל נמשך.

אבל הדבר הנורא ביותר עכשיו הוא מתקפות המכרסמים. אי אפשר לדמיין כמה חולדות ועכברים חיים איתנו בתוך האוהלים. הם נמצאים פה ביום ובלילה, בכמויות עצומות ובגדלים שונים. אני נשארת ערה כל הלילה כדי לנסות לגרש או להרוג אותם בתוך האוהל.

לפני יומיים התעוררתי מצעקות של בתי סידרא, שאמרה שעכבר נשך אותה בבהונות. היא צרחה מפחד ובכתה מאוד.

גם בתי קמר, שלומדת בכיתה י"ב, סובלת מאוד מהמצב הזה. בכל יום אנחנו מעבירות את הספרים והמחברות שלה ממקום למקום כדי שהחולדות לא יאכלו אותם. המכרסמים חופרים מתחת לדפנות האוהל ומסתתרים שם, ומשם הם מגיחים לתוכו. אני חוששת אפילו שהם יכרסמו את האוהל עצמו, כי הוא עשוי מניילון וברזנט.

בלילות יש סביבנו ממש נחילי מכרסמים. לפי הערכות ששמענו, יש כיום ברצועת עזה כארבעה מיליון חולדות - יותר ממספר התושבים. החולדות נכנסות לאוהל שלנו בלי שום הפרעה. לפעמים אני מוצאת אותן מכרסמות לחם או מזון אחר שיש לנו באוהל, ואני ממהרת לזרוק את האוכל לפח מחשש שנידבק במחלות.

בכנות, אני כבר לא יודעת איך אפשר להיפטר מהן. ניסיתי לפזר רעל, אבל זה לא עזר. אני מרגישה שהן רק הולכות ומתרבות, בגלל ערמות האשפה שמסביב לאוהלים, מי הביוב וגם בגלל שעקורים משליכים שאריות מזון ממש ליד האוהלים.

אנחנו חיים בתוך אסון סביבתי עצום, ואין לנו מושג איך להתמודד איתו. גם הרשויות פה לא גיבשו שום תוכנית להתמודדות עם החולדות והמכרסמים שמאיימים על חיינו מדי יום.

לפני כשבוע שמעתי בלילה רעש מתחת לברזנט של האוהל. הדלקתי את הפנס של הטלפון, הרמתי את הברזנט וראיתי חולדה ענקית, בגודל של חתול. מיד כיביתי את הפנס והתחלתי לצרוח ולברוח. יצאנו ואני וילדיי פחדנו לחזור לאוהל. החולדות ענקיות ואנחנו חוששים שהן יתקפו אותנו.

אני מרגישה שהמכרסמים פשוט חיים איתנו, ואי אפשר להיפטר מהם. ובנוסף לזה, התחילו להופיע פה גם נחשים. זה עוד אסון שנפל עלינו ואין לו פתרון.

עכשיו אנחנו עומדים בפתחו של הקיץ. האוהל כבר הפך לתנור לוהט וגם הזבובים והיתושים התפשטו. בלילות עוקצים אותנו פה היתושים, שנפוצים מאוד ומגיעים לגודל חריג, ובבקרים אנחנו מתעוררים כבר בשש מעקיצות של זבובים, שגם הם שורצים פה בכמויות. העקיצות גורמות לנו לאלרגיות ולנפיחות בגוף.

אני מנסה בכל דרך לשמור על ניקיון האוהל, אבל הזבובים והיתושים לא עוזבים אותנו, לא ביום ולא בלילה.

האוהל הוא כמו קבר. הוא הפך למקלט עבור מכרסמים וחרקים. אני שונאת אותו, אבל אין לנו שום מקום שאליו נוכל ללכת.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב- 14.5.26

למידע נוסף בנושא