קולות מעזה

הלכתי ללמוד תקשורת ויחסי ציבור באוניברסיטת אל-אזהר שברצועה וסיימתי את הלימודים ב-2007. התחום הזה עניין אותי וחשבתי שאוכל למצוא בו עבודה אפילו תוך כדי הלימודים. אבל אז הבנתי שאין הזדמנויות עבודה לצעירים גם בתחום הזה, בגלל המצור. גם החלום הזה נגנז.

אני חולמת שאוכל לתת לילדים דמי כיס כשהם הולכים לבית הספר. מוסא, הבן הקטן שלי, בן חמש, לא הולך לגן כי אנחנו לא יכולים לשלם את שכר הלימוד. אני חולמת לקנות לילדים בגדים בשוק, כמו אימהות אחרות. כולנו לובשים בגדים שקיבלנו מחברים ומשכנים. כל הרכוש שלנו נמצא בשקיות ובקרטונים.

לפעמים מנתקים לנו את אספקת החשמל. אני חולמת על אספקה קבועה, לפחות בשעות היום. גם בלילה קשה מאוד בלי חשמל. הילדים הקטנים שלי מפחדים מאוד מהחושך וכשהם נבהלים הם צורחים כל-כך. למוחמד, שמסוגל לראות רק צלליות, קשה במיוחד בחושך. לצערי אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות גנרטור. 

אני חולמת שיום אחד יפתחו בפנינו את הגישה לים ונוכל לשוט למקומות אחרים, כדי למצוא עבודה או אפילו לחופשה. לפעמים אני עומדת על החוף, משקיפה על הים הגדול וחולמת חלומות גדולים. שנוכל לחיות חיים נורמליים, בלי כיבוש ובלי הייאוש הנוראי הזה.

אנחנו חיים ברצועה כמו בבית כלא גדול. אנחנו סגורים כאן בלי אפשרות לצאת ולהגיע למקומות אחרים, אפילו במולדת שלנו. אני מקווה מאוד שיום אחד אוכל להתפלל במסגד אל-אקצה בירושלים ולבקר בגדה המערבית, להכיר את כל הערים והכפרים שם. לי, לבעלי ולילדים אין דרכונים. אין לי מושג איזה מן הרגשה זו, להסתובב בעולם.