ופאא בעלושה

בת 35 ואם לארבעה, תושבת מחנה פליטים ג'באליא

אני, בעלי וארבעת הילדים שלנו, בני 14-7, גרים בבית של אחותי ומשלמים לה רק 300 ש"ח לחודש שכר דירה, אבל גם את זה אנחנו לא תמיד יכולים לשלם. הבית קטן ובנוי מפח עם גג רעפים, וכל חורף אנחנו סובלים מדליפות והצפות שהורסות לנו את כל החפצים. גם בקיץ קשה מאוד לחיות בבית כזה כי הוא מתחמם מאוד. אני בחודש השמיני להיריון וכשחם אני ישנה על הרצפה כדי להתקרר קצת. אני חולמת שיהיה לנו בית קטן מבטון. אני לא מבקשת יותר.  

אני גם חולמת שתהיה לנו אספקת חשמל סדירה בבית. מאז שאני ובעלי מאהר, בן 39, התחתנו לפני 15 שנה, כל השנים אנחנו סובלים בלי אספקה. אני מחכה שנקבל אספקה, אבל אז, לפעמים הזרם מתנתק פתאום, באמצע שאני אופה לחם למשל, והבצק מתקלקל עד שהוא חוזר, או באמצע הכביסה, ואנחנו נשארים בלי בגדים נקיים לפחות יומיים. מאהר חולם לעבוד בישראל כדי שיוכל לפרנס אותנו ושנוכל להגשים קצת מהחלומות הפשוטים שלנו. המקרר והכיריים שלנו כל כך ישנים ושחוקים. אני חולמת שיהיו לנו מכשירים חדשים שעובדים בצורה תקינה. אין לנו מים זורמים בבית ואנחנו מביאים מים מהמסגד הקרוב. 

כל שלושה חודשים אנחנו מקבלים חבילת מזון מאונר"א. עד לפני שנתיים קיבלנו קצבה של 1,000 שח בחודש ממשרד הרווחה. הלוואי שהייתה לי הכנסה קבועה והייתי יכולה לתת לילדים קצת דמי כיס כשהם הולכים לבית הספר. 

הילדים שלי לומדים בבית ספר של אונר"א, שניים במשמרת בוקר ושניים במשמרת ערב. זה שסדר היום שלהם לא אחיד מסבך מאוד את החיים ומתיש אותי. הבן הבכור שלנו, פאייז, בן 14, צריך שיעורים פרטיים אבל לצערי אין לי אפשרות לשלם עליהם. הוא גם סובל מבעיות רפואיות וצריך טיפול שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. הצלחנו מדי פעם לקבל מימון לטיפול שלו מארגוני צדקה, אבל זה לא מספיק.  

אנחנו חיים ברצועה כמו בבית כלא גדול. אנחנו סגורים כאן בלי אפשרות לצאת ולהגיע למקומות אחרים, אפילו במולדת שלנו. אני מקווה מאוד שיום אחד אוכל להתפלל במסגד אל-אקצה בירושלים ולבקר בגדה המערבית, להכיר את כל הערים והכפרים שם. לי, לבעלי ולילדים אין דרכונים. אין לי מושג איזה מן הרגשה זו, להסתובב בעולם.  

החלום הכי גדול שלי הוא לחיות בביטחון וביציבות. בגלל זה אני מקווה שבעלי ימצא עבודה קבועה עם משכורת נורמאלית.  

* העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-5.9.22.