קולות מעזה

עד המלחמה אני, בעלי ותשעת הילדים שלנו גרנו בשכונת תל א-זעתר במחנה הפליטים ג'באליא. אבל מאז 7 באוקטובר המחנה הפך לשדה קרב. בכל מקום היו הפצצות והרוגים. משפחות הופצצו בבתים שלהם, ילדים, זקנים ונשים. גם בתי ספר של אונר"א שהפכו למחנות עקורים הופצצו. הצבא הישראלי הורה לנו לעבור למקומות שהיו אמורים להיות בטוחים ואז הפציץ אותם. פה בצפון הרצועה לא נשאר שום מקום בטוח.

החיילים קראו לנו ברמקולים לצאת לרחוב. הם הורו לגברים לעמוד עם הפנים לקיר, והכריחו אותנו להתפשט ולהישאר בתחתונים. היינו שם קרוב ל-300 איש, ערומים. הכריחו אותנו לכרוע על הברכיים ואזקו לנו את הידיים והרגליים באזיקוני פלסטיק. החזיקו אותנו ככה במשך ארבע שעות, וכל הזמן קיללו אותנו ואת האמהות שלנו. הם הכו אותנו עם הנשק שלהם בראש ובשאר חלקי הגוף ובעטו לנו בפנים עם הנעליים הצבאיות שלהם. דיממתי מהבעיטות האלה.

כשהגעתי לבית החולים שמעתי שהם אומרים "שיבא בתל-השומר". הגיע רופא כלי דם ואמר לי "צריך לכרות את הרגל שלך. אנחנו צריכים להתייעץ עם אורתופד". החיילים צחקו ולגלגו עליי: "תכרתו לו את הרגל". [...] כשהגיע האורתופד ובדק אותי, הוא אמר לי: "אתה צריך לבחור: הרגל שלך או החיים שלך. אתה צריך להחליט". זו הייתה ההחלטה הכי קשה בחיים שלי, להחליט על כריתת הרגל שלי. הייתי המום, במיוחד שהייתי לבד ולא היה לידי אף אחד מהמשפחה, שאוכל להתייעץ איתו.

נכנסתי לאוהל שלנו וגיליתי שכל מי שהיה בתוכו נפצע או נהרג. שלוש האחיות שלי, אפנאן, בת 16, שיימאא, בת 15, דוחא, בת 13, אחי מחמוד, בן 16, ובן דודי מחמוד, בן 19, שניסה קודם להזמין אמבולנס, כולם נהרגו. אשתו של דוד שלי נפצעה ברגל, והבן שלה אחמד, בן 15, נפצע בירך ימין. זה היה מראה מחריד ובקושי החזקתי מעמד ולא התמוטטתי שם. לא יכולתי לטפל בפצועים כי חששתי שיפגיזו אותנו שוב. נאלצתי פשוט לנטוש אותם.

ווילון נכרך מסביב לצוואר של הבן שלי יוסף. הוא התחיל להיחנק ועזרתי לו להוריד את זה כדי שיוכל לנשום. כרים, הבן של אלאא, היה לידי. הראש שלו היה מכוסה בדם והוא היה מחוסר הכרה. ניסיתי להעיר אותו. הטלפון שלי היה עליי אז התקשרתי לחמותי וסיפרתי לה שהבית הופצץ ושאנחנו מתחת להריסות. אני לא נפצעתי, תודה לאל. קראתי לבושרא ולא שמעתי את קולה. שמעתי לרגע את הקול של הבן שלי יוסף ואז לא שמעתי אותו יותר

הרופאים החליטו לכרות לי את הרגל. הם אמרו שאחרת יתפתח אלח דם ואני יכולה למות. הם גילו גם שהסוכר בדם שלי לא מאוזן ולכן כנראה הייתי צמאה כל הזמן. ניתחו אותי שוב וכשהתעוררתי לא הייתה לי רגל. זו הייתה הרגשה קשה ביותר, אי אפשר לתאר את זה. אחרי הכריתה האחים החליפו לי תחבושת מדי יום, בלי הרדמה כי לא היו חומרי הרדמה. צרחתי מכאבים.

הפנים שלי היה כחולות וכל הגוף שלי היה נפוח. היו לי כאבים חזקים מאוד, הרגשתי שיד ימין ורגל ימין נקטעו. פינו אותי באמבולנס לבית חולים יוסף א-נג׳אר ברפיח, וכל הדרך קראתי לילדים שלי ואמרתי להם שהילדים שלי מתחת להריסות. כשהגעתי לבית החולים מצאתי שם את האחים שלי ושאלתי שוב ושוב על הילדים שלי. כולם אמרו לי שהילדים בחיים ושיצילו אותם, כמו שהצילו אותי. רק מאוחר יותר באותו יום סיפרו לי שבעלי, הילדים שלי והגיסים שלי שאדי ואוסאמה, ובני המשפחה של אוסאמה, כולם נהרגו.

מראם נהרגה בערך עשרה ימים אחרי התינוקת שלה, ונקברה בלי שיכולנו להיפרד ממנה. היא התחתנה בערך שנה וחצי לפני המלחמה. היא הייתה בוגרת מנהל עסקים ועבדה בתחום הזה. היא הייתה בן אדם מלא חיים, עם מזג מתוק וצחוק יפה. כשנולדה יומנא היא הייתה כל-כך מאושרת.

זה היה בלילה. העלו אותנו לנגמ"ש. אזקו לנו גם את הרגליים אבל לא כיסו לנו את העיניים. האזיקים הכאיבו לי מאוד. הביאו אותנו לבניין שהיו בו חיילים. אני חושבת שזה היה עדיין בח'אן יונס. כיסו לי את העיניים בחתיכת בד ושמעתי אותם מורים לבחורים להתפשט. אחר-כך הם הכו אותי ברובה בצוואר ובראש, והכו גם את הבחורים - שמעתי אותם צועקים מכאבים.

הרגשתי שאני משותקת. אחר כך נודע לי שנפגעתי מכדור בצוואר וכדור בגב. [אחותי] מחאסן ניסתה שוב ושוב לגרור אותי. כעבור חצי שעה הגיעה הבת שלי מלכ עם דגל לבן. גם היא ניסתה לגונן עליי בגוף שלה ואחריה הגיעה גם בת דודה שלי, פאטמה, גם היא החזיקה דגל לבן.

בית החולים שבו ילדתי את בתי היה הרוס, והבתים סביבו היו הרוסים. הטיפול בבית החולים היה מוגבל מאוד, אבל תודה לאל, הבאתי את תיימאא לעולם בקלות וחזרתי הביתה באותו יום. תיימאא נולדה קטנה, פחות משלושה קילוגרם. לי לא היה מה לאכול גם אחרי הלידה ולא היה לי מספיק חלב להניק אותה ולא מצאתי גם תחליפי חלב כדי להשלים לה את התזונה. פחדתי עליה מאוד.

משכתי את אבא בקושי רב ברגליים שלו והרחקתי אותו מטווח האש. הוא נפגע משלושה כדורים, אחד בחזה ואחד בבטן. הפגיעה השלישית, הכי קשה, הייתה במותן השמאלית. המעיים שלו היו חשופים. הבאתי חתיכת בד נקיה ושמתי אותה על הפצע. הוא אמר לי לעזוב אותו, כאילו ידע שהוא עומד למות ואין דרך להציל אותו.

תהיתי גם למה עצרו אותי, למה עדיין מחזיקים אותי, מה יקרה לי כאן, מתי ישחררו אותי? חשבתי על המצב הקשה שלי, במיוחד העלטה שבה טבעתי עם כיסוי העיניים, בלי לראות כלום, הקור העז והרוח החזקה. כל הזמן קפאתי מקור והייתי רעב וצמא.

בעלי מוכר ירקות ומדי פעם הוא הצליח למכור קצת ומזה התפרנסנו. ב-2.11.23 בעלי יצא עם בן דוד שלו זכי א-ריפי ועוד כמה אנשים לנסות למכור ירקות כדי שנוכל לקנות מצרכים ובמיוחד חיתולים למאהר. ניסיתי לשכנע אותו לא לצאת כי פחדתי, היו כל הזמן הפצצות מסביב, אבל הוא התעקש לצאת ואמר שהם אזרחים שלא מסכנים אף אחד. זכי חזר אחרי 20 דקות פצוע קשה ביד ואמר שבעלי נהרג.

הכניסו אותי לתוך בור בקרקע. כשהייתי בתוכו, עם כל העצורים האחרים, החיילים הורו לי להוריד את החיג'אב. אחד מהם אמר לי: "אני הרגתי את בעלך ואני רוצה לקבור אתכם חיים, שהכלבים יאכלו אותכם". כעבור בערך חצי שעה הוציאו אותנו מהבור והעלו אותנו למשאית. היו שם גברים שהיו ממש דבוקים אליי. בשלב הזה חשבתי שבעלי נהרג. אחרי ששוחררתי ראיתי שהם צילמו אותנו במשאית. רואים אותי שם בתמונה.

לקחו אותי לכלוב ברזל שבו הייתי במשך 11 יום יחד עם עוד עצירות. כל הזמן הייתי עם אזיקונים על הידיים. נתנו לנו מעט מאוד אוכל וגם את זה בקושי אכלתי כדי שלא אצטרך ללכת לשירותים, שהיו רחוקים וגם לא היה בהם ברז. מי שהייתה במחזור קיבלה תחבושת אחת. בשירותים עזרנו אחת לשנייה. מקלחת גם לא הייתה. כל הזמן היו סביבנו חיילות וחיילים והם אסרו עלינו לישון. הם היו מדליקים את האור, מפעילים רמקולים, אוכלים מולנו ומקללים אותנו.

אנחנו תשע נפשות באוהל, בלי מים, בלי חשמל, בלי תרופות וכמעט בלי אוכל. החיים שלנו מרגישים כמו אסון. אנחנו גרים פה במדבר, בתנאים שלא ראויים למגורי אדם. קשה להשיג מים ראויים לשתייה ואפילו מים שיכולים לשמש לניקוי. אין שום אפשרות להתקלח וגם כביסה אנחנו לא עושים. קר לנו מאוד כי אין לנו בגדים חמים. הכול פה מלא חרקים – יתושים וזבובים ויש גם זוחלים. כולנו איבדנו הרבה מהמשקל ומרגישים כל הזמן חלשים ותשושים. אנחנו בקושי ישנים בלילה.

הוציאו אותנו מהכלוב וגררו אותנו לאוטובוס כמו שגוררים חיות. נסענו משם ובמשך כל הדרך החיילות ששמרו עלינו אסרו עלינו להרים את הראש, קיללנו אותנו, היכו אותנו על הידיים וצילמו אותנו. אחרי כמה זמן האוטובוס עצר, הורידו אותנו, שאלו כל אחת איך קוראים לה וצילמו אותה. אחת החיילות גם תפסה אותנו בראשים והורתה לנו לנשק את דגל ישראל. חיילת אחרת הטיחה את הראש שלי בדופן האוטובוס.

נודע לי מקרובי משפחה שהצבא הישראלי פלש לשכונת א-זייתון, שבה נשאר בעלי. אמרו שהוא עבר לגור אצל דוד שלו סמיר, ושחיילים נכנסו שם לבית ועצרו את סמיר ושבעה מהבנים שלו וגם את שאדי בעלי. עד אתמול לא שמעתי שום דבר חדש משאדי. ואז, התקשר אליי אחד מבני הדודים של בעלי, ג'וואד, בן 17 שנעצר ושוחרר אתמול, וסיפר לי שביום המעצר החיילים הוציאו את כל הגברים מהבית והורו להם להתפשט ושלכל הנשים הם הורו ללכת דרומה. הוא סיפר לי שאזקו לכל הגברים את הידיים מאחורי הגב, כיסו להם את העיניים בבד, הכו אותם ושפכו עליהם מים קרים. בעלי היה עדיין פצוע וג'וואד סיפר שהחיילים הכו גם אותו.

איבדתי את בני הדודים והשכן שלי, כולם חברים שלי, וכל זה רק כדי להשיג קצת קמח ושימורים, אחרי רעב של חודשים. הרעב פה אמיתי וכבד ואין לנו שום דרך אחרת לקבל אוכל. אנחנו הולכים ומסתכנים, כי זו האפשרות היחידה, אבל כשאתה הולך לשם אתה לא יודע אם תחזור. עכשיו אני לא יודע אם אני מסוגל ללכת לשם שוב. מצד שני, כשהקמח יאזל אצלנו בבית לא תהיה לי ברירה, למרות הסכנה.

הייתי עם שני הנכדים שלי, ג'וליא ומג'ד במרפסת, ושאר בני המשפחה היו בתוך הבית והתכוננו לארוחת הצהריים ופתאום הרגשתי שהגוף שלי עף באוויר ואז נפלתי ארצה. גם ג'וליא ומג'ד התמוטטו על הרצפה והכול התמלא באבק ובהריסות. היה גם הרבה עשן והרחתי שריפה. הרגשתי שהכתף שלי פרוקה ולא הייתי מסוגלת לזוז או לקום על הרגליים. אחר-כך התחלתי להרגיש שהבניין קורס תחתיי עד שהקומה השלישית הפכה לקומה הראשונה.

קברנו את יזן באותו יום בבית הקברות פה ברפיח. האובדן שלו נורא. אני מסתכל על המזרן שעליו הוא ישן פה עד האשפוז ומרגיש רק יגון ועצב עמוק. תמיד ניסיתי לספק ליזן את כל מה שהוא צריך ולשמור עליו, אבל התנאים כאן כל-כך קשים עכשיו שכבר לא היה לי מה לתת לו. הרעב הקטלני ששורר פה עכשיו הרג אותו.

אלמא מדברת ללא הפסקה על המשפחה שלה, על האחים שלה ואחותה. היא מספרת איך ראתה את אח שלה מתחת להריסות. היא כל הזמן מבקשת לחזור לשם כדי לחפש את בני המשפחה שלה מתחת להריסות. הסברנו לה שכבר אין לאן לחזור ואפילו לקחתי אותה למקום שממנו אפשר לראות מרחוק את צפון הרצועה כדי שתראה את ההרס ותבין שאי אפשר לחזור לשם כרגע.

הזזנו בידיים שלנו את שברי הבניין שהיו על גופות המשפחה שלי. עשינו את כל העבודה בידיים ובעזרת קצת ציוד קל. בסוף הצלחנו לחלץ משם את הגופות של מוחמד, של אשתי איסלאם, של אבא שלי, של שתי האחיות שלי, ושל דודה שלי. עשיתי את זה בקור רוח. כבר לא נותר בי רגש וזה אפשר לי לחלץ את כולם. אחר-כך קברתי אותם אחד ליד השני בבית קברות אל-פאלוג'ה במחנה ג'באליא.