שריף אל-כפארנה

בן 31 ואב לארבעה מבית חאנון מספר על בנו בן ה-10 יזן שסבל מרפיון שרירים וגווע למוות במהלך המלחמה בהיעדר מזון וטיפול מתאימים:

כשפרצה המלחמה גרנו אני, אשתי מרווה, בת 31, ושלושת הילדים שלנו, יזן, בן 10, מועין, בן 8, ואאיל, בן 4 בבית שלנו בבית חאנון שבצפון הרצועה. יזן נולד עם רפיון שרירים ועבר טיפולים בבתי חולים בעזה וגם בירושלים. בארבע השנים האחרונות הוא קיבל טיפולי פיזיותרפיה ושמרנו על תזונה מיוחדת בשבילו וזה אפשר לו חיים נורמליים. הוא קיבל תרופות לחיזוק שרירים, זריקות לשיפור התפקוד, ויטמינים וסידן והיה מסוגל להתנועע בצורה נורמלית.

בתחילת המלחמה עברנו למחנה הפליטים ג'באליא ונשארנו שם שמונה ימים. עדיין הצלחנו לספק ליזן את התזונה שהוא צריך שכוללת פירות ובמיוחד בננות, ביצים, חלב, ירקות ובשר – עד כמה שיכולתי להרשות לעצמי.

ב-13.10.23 הצבא הורה לנו לעבור דרומה. בהתחלה עברנו למחנה הפליטים א-נוסייראת, במרכז הרצועה. הגענו למחנה עקורים אבל נשארנו שם רק יום אחד, בגלל הצפיפות. חששתי שהילדים או אשתי, שהייתה בהריון, יידבקו במחלות. עברנו למחנה עקורים בבית ספר בדיר אל-בלח. גם שם היה צפוף, 54 אנשים בתוך כיתה אחת והיה גם קר מאוד כי בית הספר נמצא על חוף הים ויש הרבה רוח. נשארנו שם 130 יום, וב-23.10.23 אשתי ילדה שם את הבן שלנו מוחמד. אלה היו 130 יום של סבל. 

תמונה

לא יכולנו להשיג ליזן את המזון שהוא צריך - לא ביצים, לא פירות, ולא ירקות. כמעט שלא היו שם ואת מה שהיה לא יכולנו להרשות לעצמנו. לא הגיע לשם הרבה סיוע, חילקו בעיקר קופסאות שימורים ודגנים וחוץ מזה היו לנו בעיקר לחם ותה. בצהריים היינו מכינים לו דייסת סולת ובגלל שאי אפשר היה להשיג גם חלב טרי השתמשנו באבקת חלב. לפעמים נסעתי עד לרפיח לחפש לו סולת וכשלא מצאתי קניתי לו חלווה. גם את התרופות שהוא קיבל לפני המלחמה לא יכולנו להשיג וגם טיפולי פיזיותרפיה הוא כמובן לא קיבל. לא היו שם מים או חשמל והיה מלוכלך. בגלל התזונה הלקויה, כל הילדים שלנו סבלו מקלקול קיבה.

הרגשנו שהבריאות של יזן מתדרדרת. היו לו כאבים חזקים והוא לא ישן, לא בלילה ולא ביום. לקחתי אותו לבית החולים שוהדאא אל-אקצה והרופא אמר שלא קיים טיפול ושהוא חייב לקבל אוכל שמתאים לו. בנוסף הוא סבל מדלקת בחזה והוא היה צריך אנטיביוטיקה (צקלור), אבל היא לא נמצאת בבתי המרקחת. המצב שלו הלך והתדרדר.

יזן, ששקל 15 קילו לפני המלחמה, איבד משקל במהירות. לפני 35 יום החלטנו לעבור לרפיח בתקווה שפה נוכל למצוא לו תרופות ומזון בריא יותר וגם סביבה יותר נקייה. עברנו לעוד בית ספר שהפך למחנה עקורים ואנחנו פה במסדרון, בקומה השלישית. זה מסדרון פרוץ לרוח, ויש פה מן אוהל משמיכות. כל מה שיש לנו זה שלושה מזרנים וכמה שמיכות.

אבל גם ברפיח לא הצלחנו להשיג ליזן תרופות או אוכל מתאים והמצב שלו המשיך להדרדר. לקחתי אותו לבית החולים אבו יוסף א-נג'אר והרופאים בדקו אותו אמרו שחייבים לאשפז אותו בגלל תת-תזונה וירידה חדה במשקל והייתה לו גם הצטברות ליחה בחזה. הם נתנו לו תמיסות מזון לווריד וחיברו אותו למכשירי אינהלציה וחמצן. אבל המצב שלו המשיך להתדרדר.

ב-2.3.24, הבאתי לו בגדים נקיים וכשהחלפנו לו בגדים הסתכלתי עליו והלב שלי כל-כך כאב. נשאר ממנו רק עור ועצמות. המשקל שלו ירד לחצי.

ביום 3.3.24, בשעה 4:00 לפנות בוקר, אשתי התקשרה והודיעה לי שיזן נפטר. הלכתי מייד לבית החולים. חיבקתי אותו.

קברנו את יזן באותו יום בבית הקברות פה ברפיח. האובדן שלו נורא. אני מסתכל על המזרן שעליו הוא ישן פה עד האשפוז ומרגיש רק יגון ועצב עמוק. תמיד ניסיתי לספק ליזן את כל מה שהוא צריך ולשמור עליו, אבל התנאים כאן כל-כך קשים עכשיו שכבר לא היה לי מה לתת לו. הרעב הקטלני ששורר פה עכשיו הרג אותו.
 

* האבחנה הרפואית המדויקת אינה ידועה לבצלם.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-6.3.24