שיימאא אבו ג'יאב-אבו פול

בת 32, נשואה, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא שברצועת עזה, על מות אביה ו-28 מבני משפחת בעלה בהפצצה, ועל ההתעללות שעברה במהלך מעצרה בידי ישראל:

בתחילת המלחמה עברתי לבית ההורים שלי בשכונת א-ספטאווי שבצפון רצועת עזה, ואחרי בערך חודש וחצי עברנו כולנו לדירה שכורה בשכונת א-שיח' רדוואן. ב-3.12.23 אבא שלי, ח'אלד אבו ג'יאב, בן 72, ישב בפתח הבית ואז הייתה פתאום הפצצה כבדה באזור והוא נפצע קשה. התקשרתי לבעלי, אחמד אבו פול, שעובד כפרמידק והוא הגיע באמבולנס ולקח את אבא שלי לבית חולים אל-עוודה. בבית חולים ניתחו את אבא שלי אבל מצבו היה קשה והוא נפטר למחרת. קברנו אותו במגרש כדורגל באזור. זה היה יום קשה מאוד.

תמונה

ב-12.12.23 נודע לי שהבית של המשפחה של בעלי נפגע, והוא איבד 28 מבני משפחתו, בהם אשתו הראשונה איסלאם ושלושה מהילדים שלהם. נשארה רק עולא, בת 14, שנפצעה ופונתה לבית חולים אל-מעמדאני. הלכתי לשם למחרת כדי להיות איתה.

עולא נפצעה ברגל שמאל ובראש. נשארנו בבית החולים בערך 6 שעות, ואחר כך הלכנו לבית החולים של הסהר האדום במחנה הפליטים ג'באליא. נשארנו שם עד שהצבא הישראלי פלש לאזור והקיף את המקום. במשך ארבעה ימים היה אסור לצאת מבית החולים, והאוכל כמעט אזל.

ואז הצבא הורה לפצועים ולנשים להתפנות מבית החולים. לקחתי את עולא והלכנו ברגל. היו איתנו עוד קרובי משפחה של אחמד שנפצעו. הלכנו בדרך קשה, מלאה חול ואבנים, עד שהגענו לבית ספר. היה קר מאוד, ובבית הספר לא היו חלונות. גם לא היו שם שמיכות או אוכל. ישנו ישר על הרצפה. עולא ישבה כל הלילה על הברכיים שלי ורעדה מקור.

למחרת אחמד הגיע אלינו וביחד עברנו לבית ספר אחר. נשארנו שם עד שבתחילת פברואר אחמד הצליח לתאם עם הסהר האדום את ההעברה שלנו לבית החולים אל-אמל בח'אן יונס. נסענו באמבולנס אני, עולא וחמותי. ירד גשם והיה קר מאוד.

כשהגענו למחסום נצרים הצבא עצר אותנו. שאלו איך קוראים לנו, ביקשו לראות את תעודות הזהות שלנו וצילמו אותנו. אחר כך האמבולנסים המשיכו לבית החולים אל-אמל. בבית החולים עשו צילומי רנטגן לפצועים. הייתי שם עם עולא עד שב-9.2.24 הצבא פלש לשם עם טנקים, והחיילים עצרו אותי.

באותו יום טנקים הקיפו את בית החולים והחיילים קראו לעקורים להתפנות משם ואמרו שרק לפצועים ולמלווים שלהם מותר להישאר. החיילים הורו למלווים לצאת למסדרון ולפצועים להישאר בחדרים שלהם. היו שם בערך 80 נשים ויותר מ-100 גברים מטופלים ויחד עם המלווים היינו בסה"כ בערך 300 אנשים.

החיילים הורו לגברים להתפשט ולהישאר בתחתונים ועשו עליהם חיפוש. הם דרשו מאחת האחיות בבית החולים לעשות חיפוש על הנשים. הורו לנו להרים את החולצות ולהוריד קצת את המכנסיים והחיילים עמדו מולנו.

אחרי שעברתי את הבידוק הגופני, הלכתי לחדר שבו היו אחותו של אחמד, ח'דיג'ה, בת 38, והילדים שלה איבראהים, בן 16, עהד, בת 12 ומוחמד, בן 11. הם היו עקורים, לא פצועים.

הגיע קצין ושאל בערבית "איפה שיימאא אבו ג'יאב" וכשעניתי הוא שאל אותי במה אני עובדת. עניתי לו שאני מתנדבת בסהר האדום ואז הוא הלך. כעבור 10 דקות בערך, הקצין חזר והורה לי לעמוד מאחוריי בחורים, ואז הוא אזק לי את הידיים באזיקוני פלסטיק ואמר לי "עיניים למטה".

עצרו אותי יחד עם 15 בחורים. הקצין רשם מספרים על הידיים שלנו, ואמר: "כולכם לישראל."

זה היה בלילה. העלו אותנו לנגמ"ש. אזקו לנו גם את הרגליים אבל לא כיסו לנו את העיניים. האזיקים הכאיבו לי מאוד. הביאו אותנו לבניין שהיו בו חיילים. אני חושבת שזה היה עדיין בח'אן יונס. כיסו לי את העיניים בחתיכת בד ושמעתי אותם מורים לבחורים להתפשט. אחר-כך הם הכו אותי ברובה בצוואר ובראש, והכו גם את הבחורים - שמעתי אותם צועקים מכאבים. החיילים קיללו אותנו.

הגיע נגמ"ש, העלו אותנו עליו ולקחו אותנו למקום אחר, לא רחוק מהמקום שהיינו בו. כל מי שעלה על הנגמ"ש חטף מכות. חייל אחד הוביל אותי לנגמ"ש כשהוא מכוון את הנשק שלו לאחוריים שלי. הייתי מכוסת עיניים והידיים שלי היו אזוקות לאחור ולא יכולתי לעלות לנגמ"ש לבד ולכן חייל הרים אותי וזרק אותי פנימה. מתחת לכיסוי העיניים ראיתי רק רגליים מסביבי. צעקתי להם שלא ידרכו עליי בטעות אבל היה הרבה רעש מהנגמ"ש. מישהו, אני חושבת שזה היה חייל, הושיב אותי. כל הנסיעה, החיילים קיללו אותנו.

הגענו למקום שאני לא יודעת מה שמו. הרצפה הייתה מרוצפת. הושיבו אותנו בחוץ והיה קר. אחר-כך לקחו אותנו משם לעוד מקום, אני חושבת שזה היה בתוך ישראל. הורידו אותנו מהנגמ"ש והכניסו אותנו לאוהל. הקרקע הייתה חולית. ראיתי מתחת לכיסוי שהם עשו חיפוש על הבחורים, ואז הם הביאו שתי חיילות שעשו עליי חיפוש ידני, בלי שהתפשטתי.

אחר-כך העלו אותנו לאוטובוס ולקחו אותנו למקום אחר. כשירדנו מהאוטובוס חיילת התנהגה אליי באכזריות, צעקה עליי והורידה אותי בכוח. היא הושיבה אותי על הקרקע וכופפה לי את הראש כך שייגע בקרקע, ליד הרגליים שלה. היא השאירה אותי ככה למשך בערך עשר דקות ואז תפסה אותי וקיבעה אותי כך שלא יכולתי לזוז. הרגשתי שאני נעשית משותקת. בכיתי מרוב כאב. הרגשתי התכווצות. היא הורידה לי את האזיקים מהידיים והרגליים והשאירה את כיסוי העיניים. אחר כך היא ציוותה עליי לפשוט את כל הבגדים שלי, ואמרה לי שאני לא צריכה לפחד כי אין שם בכלל גברים. אני לא יודעת אם זה היה נכון או לא.

נתנו לי טרנינג ללבוש ולקחו אותי למרפאה. שאלו אותי על מצבי הבריאותי. אמרתי להם שאני סובלת מדלקות פרקים ברגליים ובמפרקי האגן.

הכניסו אותי לכלי רכב אחר והעבירו אותי לכלא. אחר כך הסתבר לי שזה היה ענתות. חיילות עשו עליי עוד חיפוש ואחר כך לקחו אותי לצריף גדול. כיסו לי את העיניים ואזקו לי את הידיים והרגליים. ישבנו בצריף פתוח שמסביבו הייתה גדר תיל. היה שם לוח עץ עם מזרון עליו וישבתי על זה. כשהורידו לי את כיסוי העיניים ראיתי בצריף לידי בחורים מעזה. רק אחרי בערך שבוע הורידו לי גם את האזיקים מהידיים והרגליים.

השירותים היו מגעילים, בלי מים ובלי אמצעי ניקוי. היו לי כאבים בצוואר בגלל המכות והיה קר מאוד. מדי פעם דמיינתי שאמא שלי לידי ודיברתי אליה. הרגשתי כמו ילדה קטנה שמבקשת מאמא שלה לחמם אותה. החיילות היו צועקות עליי: "תשתקי יא בת זונה". החיילים והחיילות ירקו עלינו, ואם אמרו לנו בוקר טוב אז זה היה עם קללה; "בוקר טוב יא קחבה" או "יא שרמוטה" או "יא בת שרמוטה".

בקושי הייתי מסוגלת לעמוד, אבל הם הכריחו אותנו לעמוד ליד גדר התיל כל יום. כאב לי הצוואר וכל הזמן ניסיתי לתמוך בו. לא נתנו לי שום משכך כאבים. את האוכל היו מעבירים לנו דרך גדר התיל, אבל בקושי הייתי מסוגלת לאכול.

גם לישון לא נתנו, רק שלוש שעות בלילה. בשלושת הימים האחרונים לא נתנו לי לישון לא ביום ולא בלילה. החיילים היו שרים בערבית ומשמיעים שירים בערבית, כדי שלא אוכל להירדם. אז ממש הרגשתי שאני משתגעת. הביאו בחורה מח'אן יונס בשם נירמין והושיבו אותה איתי, אבל אסרו עלינו לדבר אחת עם השנייה. בגלל שבקושי הייתי מסוגלת לאכול, אמרו לנירמין להאכיל אותי. אחרי שלושה ימים לקחו את נירמין לחקירה, ולא החזירו אותה למקום שבו הייתי.

באחד הימים לקחו אותי לחקירה. הקצין שאל אותי איך קוראים לי, במה אני עובדת ואיפה עצרו אותי. הוא שאל מה אני יודעת על המנהרות ואם יש לי קרובי משפחה שמשתייכים לחמאס או לג'יהאד האיסלאמי, ואם אני יודעת איפה נמצאים החטופים הישראלים.

אחר-כך העבירו אותי לכלא דמון ושם החזיקו אותי במשך 41 יום, באגף 3. היו שם גם אסירות מהגדה המערבית. החדר היה מטונף. עברו עליי שם ימים קשים מאוד. כל הגוף כאב לי, ובמיוחד הצוואר. נתנו לנו להתרחץ ושמתי מים חמים על הצוואר שלי וזה עזר.

אחר-כך העבירו אותי לחדר 9 באגף 4. החדר היה קר והייתה שם רטיבות. הטיפול היחיד שקיבלנו היה אקמול, וגם זה בקושי. האוכל היה גרוע מאוד וכשביקשנו משהו אחר הסוהרים סירבו ואמרו לנו שזה מה שיש. ברמדאן האוכל היה עוד יותר גרוע. הביאו לנו אוכל שבישלו יום קודם או אוכל מקולקל, ריבה מקולקלת, פסטה עם חרקים. זה נועד להשפיל אותנו.

לא אפשרו לנו ליצור קשר עם עורך דין או עם הצלב האדום.

ביום ה-48 למעצר שלי הודיעו לי שאני משתחררת, אבל לא האמנתי להם. אזקו לי את הידיים והרגליים, כיסו לי את העיניים ושמו אותי בתוך כלוב, ואז הורידו לי את הכיסוי עיניים.

אחר-כך הוציאו אותי מהכלוב ושוב שמו כיסוי עיניים. הכניסו אותי לג'יפ ולקחו אותי שוב לכלא ענתות. חשבתי שבאמת משחררים אותי, ופתאום מצאתי את עצמי בכלא הזה שוב. לקחו את הפרטים שלי עוד פעם והובילו אותי לחקירה שהייתה דומה לחקירה הקודמת. אותן שאלות. החוקר אמר לי "תחתמי". אמרתי לו: "לא רוצה לחתום על דברים שכתובים בעברית". הוא אמר לי: "תחתמי, לטובתך". אז חתמתי.

אחר-כך לקחו אותי לחדר, הורידו לי את האזיקים וציוו עלי להתפשט. הורדתי הכול חוץ מהתחתונים, כי הייתי במחזור. אמרו לי: "תעמדי עם הפנים לקיר". הגיעה חיילת ומיששה לי את התחתונים, כדי לוודא שלא החבאתי כלום. אחר כך אמרו לי "תתלבשי". לקחו לי את התחבושת וזרקו אותה.

לא יכולתי לשאת יותר את התנאים בכלא, העינויים, העמידה במשך שעה, הקרש שישבתי עליו, הבגדים המלוכלכים, והמקלחת המטונפת. הגיע קצין, ואמרתי לו שאני אמורה להשתחרר ולא מבינה למה אני כאן. הוא שוב תחקר אותי ושאל אותי על מה שהיה ב-7.10 ואם אני מכירה אנשים שנכנסו לעוטף. הוא אמר שחמאס אנסו את הנשים ושאל אם זה מקובל עליי. אמרתי לו שהדת שלנו אוסרת לאנוס. ואמרתי לו שאני עברתי עינויים, שהחיילים מתייחסים אליי רע, שכל היום מושיבים אותי על קרש בשמש. אמרתי לו: "אם אתה לא רוצה לשחרר אותי, תחזיר אותי לכלא דמון".

הייתי במעצר 56 יום. הייתי במצב נפשי קשה מאוד. לא יכולתי לסבול יותר. התפללתי לאלוהים שיפטור אותי מהייסורים האלה. התגעגעתי לאמא שלי. התגעגעתי לבעלי. פחדתי לאבד את אמא והמשפחה שלי. פקדו אותי מחשבות רעות - מה אם אחזור לעזה ואמצא שהם נהרגו?

ב-4.4.24 הגיע חייל והורה לי להושיט את הידיים. הוא אזק לי את הידיים והרגליים וכיסה לי את העיניים. הוא שאל אותי על תעודת הזהות שלי ואחר-כך הובילו אותי לאוטובוס. שמעתי בחורים באוטובוס אומרים "איפראג'" [שחרור]. האוטובוס נסע ובסוף הורידו אותנו ליד מעבר כרם אבו סאלם [כרם שלום]. כשירדנו מהאוטובוס התחלנו לרוץ. היו שם עוד אוטובוסים. כולם היו בחורים ואני הייתי האישה היחידה.

במחסום, פגשתי מישהו שמכיר את בעלי. הוא התקשר אליו ונתן לי לדבר איתו. כששמעתי את קולו של אחמד התמוטטתי. אחר-כך הוא נתן לי לדבר עם אמא שלי, פרצתי בבכי. הודיתי לאלוהים שהשתחררתי אחרי כל הייסורים שעברתי. הגיע אח שלי ראאיד. הוא אסף אותי מהמחסום והסיע אותי לרפיח. הוא עבר לגור שם.

* העדות נגבתה בטלפון על-ידי תחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד, ב-15.4.24