מאדלין שקלייה-סוואלחי

בת 39 ואם לזיינה, בת 13, תושבת העיר עזה, סיפרה על האובדן של אחותה ואחיינתה התינוקת בשתי הפצצות בתים נפרדות

ב-6.10.23 אני והאחיות שלי, מראם וריהאם, היינו עסוקות בהכנת ארוחה חגיגית לכבוד החזרה של ההורים שלנו, נג'אח וחאמד שקלייה, מתורכיה, שלא התקיימה כמובן. האחים שלי גרים שם ואבא היה שם בטיפול.

כשפרצה המלחמה נשארנו בבית אבל אחרי שבוע של הפצצות כבדות, הצבא הישראלי הורה לתושבי צפון הרצועה לעבור דרומה. אני ובעלי עברנו למרכז עקורים באזור א-זוואיידה במרכז הרצועה וההורים שלי עברו לבית של אחות של אבא שלי בח'אן יונס. אחותי ריהאם, בעלה והילדים שלה עברו למחנה הפליטים א-שאטי במערב העיר עזה ואחותי מראם, שגרה בשכונת א-רימאל, עברה עם בעלה, עומר א-ריפי והבת שלהם יומנא, בת חמישה חודשים, לבית של הורים של בעלה בשכונת א-סברה.

ב-17.10.23 הפציצו את הבית שבו היו מראם והמשפחה שלה ויומנא התינוקת נהרגה. מראם נפגעה בכתף, קל יחסית, ובעיקר סבלה מכוויות קלות. גיסתה לילא, אם לאלינא התינוקת, בת חודש וחצי או חודשיים גם נהרגה בהפצצה.

מראם, הייתה במצב נפשי קשה מאוד ולא הייתה מסוגלת להתמודד עם אובדן התינוקת שלה. אחרי כמה ימים היא השתחררה מבית החולים ושכנענו אותה ואת בעלה לנסוע להורים שלי, בח'אן יונס. גם אני נסעתי לשם עם זיינה ומראם סיפרה על ההפצצה. היא אמרה שבזמן ההפצצה היא בדיוק רחצה את יומנא, ולילא והתינוקת שלה, אלינא, היו איתה. אחר כך היא הכינה ליומנא פורמולה ואז פתאום נפל משהו כבד על הכתף שלה. היא סיפרה ששמעה את יומנא בוכה ושהבית התמלא באבק לבן. היא התחילה לצעוק יומנא! יומנא! אבל היא בשלב הזה יומנא כבר לא השמיעה קול ומראם הבינה שהיא נהרגה. לילא, שנפצעה, כנראה הבינה שהיא עומדת למות וביקשה ממראם לטפל בתינוקת שלה.

באותו יום, חזרתי לא-זוואידה אבל זיינה בחרה להישאר עם ההורים שלי ועם מראם שהייתה במצב קשה וזיינה הייתה מאוד קשורה אליה. כמה ימים אחר-כך אני ובעלי חזרנו לעזה כי לא יכולנו לסבול את החיים במחנה העקורים. אז עוד לא היה מחסום צבאי בדרך. באותו זמן, מראם ובעלה גם חזרו לבית של קרובי משפחה בעיר עזה שבו היו גם חמה והגיסים והגיסות שלה, הרבה אנשים. זיינה נשארה עם ההורים שלי.

בשלב הזה היינו אני, מראם וריהאם בעיר עזה. דיברתי איתן בכל הזדמנות, כי המצב היה קשה מאוד, במיוחד במחנה הפליטים שאטי שבו הייתה ריהאם. בכל פעם שדיברנו בטלפון הודינו לאל שאנחנו עדיין בחיים. ואז נותקה פתאום התקשורת בעזה למשך יומיים, וכשהיא חודשה, בסביבות 28.10.23, ניסיתי להתקשר למראם אבל היא לא ענתה. ניסיתי שוב ושוב, ובסוף ענתה לובנא, אחותו של בעלה, ואמרה לי שמראם נהרגה יום לפני כן.

הידיעה נפלה עליי כמו מכת ברק. הרגשתי שאני בחלום בלהות. לא ציפיתי לשמוע דבר כזה. בעלה של מראם נפצע קשה, בצוואר ובגב, והוא מאושפז עד עכשיו בבית החולים האירופאי במזרח ח'אן יונס.

מראם נהרגה בערך עשרה ימים אחרי התינוקת שלה, ונקברה בלי שיכולנו להיפרד ממנה. היא התחתנה בערך שנה וחצי לפני המלחמה. היא הייתה בוגרת מנהל עסקים ועבדה בתחום הזה. היא הייתה בן אדם מלא חיים, עם מזג מתוק וצחוק יפה. היא אהבה מאוד את המשפחה שלה והבית שלה, שתמיד היה מטופח. היו לה הרבה חברים שאהבו אותה מאוד. היא תמיד דאגה לאמא ואבא, כי היא התחתנה אחרונה וגרה איתם יותר זמן. כשנולדה יומנא היא הייתה כל-כך מאושרת. היא הכינה לה חדר יפה ועשתה מסיבה.

אחרי שהיא נהרגה אבא שלי לחץ עליי ועל ריהאם לעבור אליהם דרומה. יצאנו עם הילדים של ריהאם עם דגל לבן, והצלחנו להגיע לח'אן יונס. אחרי יומיים בעלי ובעלה של ריהאם הצטרפו אלינו.

עכשיו אני עם ההורים שלי, זיינה ובעלי בעיר דיר אל-בלח. לי ולריהאם יש שלושה אחים שגרים בתורכיה ואחות שחיה בנורווגיה. מאז שמראם נהרגה, רק ריהאם ואני נשארנו פה עם ההורים שלנו.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-22.4.24