האלה עבייד

בת 35 ואם לששה ילדים בני 16-7, סיפרה על פציעתו של בעלה בהפצצה כשעבר ברחוב, כיצד נאלצה לעבור עם הילדים למחנה עקורים בדרום הרצועה בלעדיו, ועל מעצרו בידי הצבא

בתחילת המלחמה בעלי שאדי, בן 37, ואני ברחנו עם הילדים שלנו מלכ, בת 16, סנאא, בת 14, ח׳טאב, בן 13, פאדי, בן 11, סלסביל, בת עשר, וסלים, בן שבע, מהבית שלנו בשכונת א-שוג'אעיה אחרי שהיו הפצצות כבדות ליד הבית. הגענו למחנה עקורים בבית ספר בשכונת א-זייתון, אבל המצב שם היה נוראי. גם שם היו ההפצצות בלי הפסקה וכולם היו בפאניקה כל הזמן. היינו בערך 30 אנשים בכיתה. הילדים היו מאוד מפוחדים כל הזמן ואני לא יכולתי לעשות כלום. היה שם מחסור באוכל, אנשים היו רעבים, ולא היה חשמל.

ביום השלישי שלנו שם, שאדי יצא למלא מכל גז ונפגע בהפצצה של בית כשהוא עבר ברחוב. הוא נפצע קשה ופינו אותו לבית החולים א-שיפאא. אחר-כך נודע לי שבהתחלה כשהביאו אותו לבית החולים חשבו שמדובר בגופה הכניסו אותו למקרר של מתים כי הוא לא זז וגם הייתה עליו מדבקה עם המילה "שהיד" וצוין שם שזהותו לא ידועה. אבל תודה לאל אחת האחיות שמה לב שיש לו דופק ועשתה לו הנשמה מלאכותית והוא נשאר בחיים.

היו לו שברים ביד ימין וברגל שמאל ובבית החולים השתילו לו פלטינות, והוא גם נכווה קשה בחלק מהגוף וחדרו לו רסיסים והיה לו גם פצע בראש שהרופאים לא הצליחו לתפור. הוא עבר טיפולים וניתוחים במשך חמישה ימים וכל הזמן הזה לא הצלחתי לבקר אותו בגלל שההפצצות לא פסקו, גם בשכונת א-זייתון וגם ליד בית החולים א-שיפאא. למזלנו אחיו סולימאן היה איתו בבית החולים.

אחרי בערך 15 ימים החזירו אותו באמבולנס לבית הספר. רופאים שהיו בבית הספר המשיכו לעקוב אחרי המצב של שאדי, אבל בנובמבר כבר היה מסוכן מדי להישאר שם בגלל כל ההפצצות באזור. הרבה אנשים נהרגו ונפצעו והחלטנו לעזוב ולעבור לדרום הרצועה. לא היה לנו כיסא גלגלים בשביל בעלי אז האחים שלו השכיבו אותו על מזרון על סולם ברזל וככה סחבו אותו לעגלה רתומה לסוס. העגלה לקחה אותנו עד מחסום נצרים ושם היו המוני אנשים. נאלצנו להתפצל ואיבדתי מגע עם בעלי והאחים שלו. אני עברתי עם הילדים ועם אחותו של בעלי, איה, בת 32 וחמתי סנאא, בת 58.

הלכנו ברגל עד למחנה עקורים בבית ספר אל-בוריג' ושם נשארנו ללילה. למחרת המשכנו למחנה עקורים בעיר ח׳אן יונס. הופתעתי לפגוש שם את אשתו של גיסי, רנדא, בת 38. היא סיפרה שהיא ובעלה ניסו לעזור להעביר את בעלי במחסום נצרים באותו יום וכשזה לא הצליח, הם דאגו שמישהו יחזיר אותו בבטחה לשכונת א-זייתון, ושלקחו אותו לבית של סבא שלו, שריף רג'בי, בן 85.

רק אחרי שבועיים הצלחתי להשיג אותו בטלפון והוא אמר שהוא בסדר.

נשארנו במחנה בח'אן יונס חודש. אלה היו ימים של אימה וסבל יומיומי. כששמעתי שמאיימים לתקוף גם את האזור הזה החלטתי לעזוב. לקחתי את הילדים וברחתי משם לרפיח עם עוד בני משפחה, כמעט בלי כלום. לא היו לנו שמיכות וכמובן שגם לא אוכל ולא היה לנו כסף לקנות שום דבר. הקמנו אוהל וישנו בו כולם יחד.

קצת אחרי שהגענו לשם נודע לי מקרובי משפחה שהצבא הישראלי פלש לשכונת א-זייתון, שבה נשאר בעלי. אמרו שהוא עבר לגור אצל דוד שלו סמיר, ושחיילים נכנסו שם לבית ועצרו את סמיר ושבעה מהבנים שלו וגם את שאדי בעלי. עד אתמול לא שמעתי שום דבר חדש משאדי. ואז, התקשר אליי אחד מבני הדודים של בעלי, ג'וואד, בן 17 שנעצר ושוחרר אתמול, וסיפר לי שביום המעצר החיילים הוציאו את כל הגברים מהבית והורו להם להתפשט ושלכל הנשים הם הורו ללכת דרומה. הוא סיפר לי שאזקו לכל הגברים את הידיים מאחורי הגב, כיסו להם את העיניים בבד, הכו אותם ושפכו עליהם מים קרים. בעלי היה עדיין פצוע וג'וואד סיפר שהחיילים הכו גם אותו. לקחו אותם לבית כלא בירושלים ובשלושה ימים הראשונים השאירו אותם בלי אוכל ומים. אחר-כך הכניסו אותם לתאים נפרדים ומאז ג'וואד לא ידע לספר עוד.

אני מרגישה נורא בגלל שאני לא לדעת מה המצב של שאדי. אני לא יודעת באיזה תנאים מחזיקים אותו ולא מפסיקה לדאוג לו. גם הילדים שואלים עליו כל הזמן. הבת הקטנה שלנו, סלסביל, בת עשר, סיפרה לי שהיא חלמה שהוא ישן איתנו באוהל. נורא קשה לנו לחיות בלעדיו, במיוחד עכשיו בחודש רמדאן. הוא היה המשענת שלנו ומאז שהפרידו ביננו אני לא מפסיקה לבכות בשבילו וגם מרחמת על עצמי בגלל האחריות הכבדה על גידול הילדים בתנאים האיומים האלה. המצב פה קטסטרופלי. אין לנו אוכל או שתייה. אנחנו חיים על אוכל שארגוני צדקה מחלקים לנו.

אני בטוחה ששאדי עדיין פצוע ושממשיכים לענות אותו בכלא הישראלי. כבר ניסיתי לברר דרך הצלב האדום מה איתו ואמרו שקשה להשיג מידע על עצורים מעזה ושבכלל קשה ליצור קשר עם הצבא הישראלי. אני רק מתפללת שהוא יצא מזה בשלום ויחזור אלינו. כבר עברו שלושה חודשים מאז שראינו אותו. מחר יום ההולדת שלו וזה הולך להיות יום קשה לכולנו. היינו חוגגים לו כולם ביחד ועכשיו זה לא יקרה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-14.3.24