קולות מעזה

יש מחסור במצרכי מזון בחנויות, אחרי שהרבה אנשים הגיעו לכאן מצפון הרצועה. בגלל זה ובגלל שהמקרר לא עובד ואי אפשר לשמור אוכל אנחנו אוכלים כרגע ארוחה אחת ביום. היום התקשרנו מהבוקר לספקי המים אבל הם אמרו שבגלל שאין חשמל הם לא יכולים להפעיל את תחנות ההתפלה ולא יכולים לספק לנו. עוד מעט ייגמר לנו גם הגז. נשאר רק קצת במכל ויש לנו עוד 3 מכלים ריקים. ספק הגז אמר שאין גז בתחנות. אם הוא ייגמר, אני לא יודעת מה אעשה. הרי גם חשמל אין, ולא נוכל לבשל.  

כשהרעב הופך לבלתי נסבל אנחנו הולכים לשכנים שלנו ומבקשים מהם אוכל. אם אכלנו ארוחת בוקר אז לא נאכל אחר-כך במשך היום. עודיי נשאר רעב כי המטבח שלנו פשוט ריק. אין אוכל. אני חולם על היום שבו אוכל לספק למשפחה שלי ארוחות נורמליות. שנאכל לפחות שתי ארוחות ביום. גם כסף לחיתולים אין לנו אז אני נאלץ לבקש מחברים שיש להם.

אחרי הקורונה התחלתי להסתובב עם עגלת סנדוויצ'ים ברחובות. אני מסתובב עם העגלה ברחובות כל יום בשעות 17:00-10:00, אבל ההכנסה קטנה מאוד. סנדוויץ' בשקל לא מכניס כמעט כלום. אני רוצה להעלות את המחיר אבל זה בלתי אפשרי בגלל המצב הקשה ברצועה. שובר לי את הלב שאני לא יכול לספק לאשתי ולילדים שלנו חיים מכובדים.

כשאמרו שצריך להתפנות תמאם נכנסה לשוק. אני הכנתי מהר תיק לשלושתנו והתחלנו להוביל את אמא בכיסא הגלגלים עד סוף הרחוב, למרחק של בערך 900 מטר מהבית. כל השכנים ברחו מהבתים וכמה מהם עזרו לנו. אחי, נימר, בן 55, שגר בבית חאנון, הגיע ואסף את אמא אליו הביתה. אני ותמאם נשארנו שם ואז הגיע מטוס ללא טייס ששיגר טיל על הבית של זוהיר א-זעאנין, שהיה במרחק של כמה מטרים מהבית שלנו. אחרי 25 דקות בערך, מטוס אף-16 שיגר טיל ואז היה פיצוץ חזק ממש.  

אחרי שעתיים בערך חזרנו לראות מה קרה לבית שלנו. כשראיתי אותו התמוטטתי ונפלתי. לקח כמה דקות עד שהצלחתי לקום. נכנסתי פנימה וראיתי את כל ההרס. מעולם לא עלה על דעתי שדבר כזה יקרה לנו. הבית לא ראוי למגורים וכל הרכוש שלנו נהרס. מצאתי את שמלת הכלה של הבת שלי דימא, בת 24, קרועה לגמרי, ועוד בגדים, איפור ובשמים שהיא הכינה לקראת החתונה ונהרסו. איבדנו הכול והחיים שלנו נעשו הרבה יותר קשים.

לפעמים אני מרגישה כמו אישה גרושה או אפילו אלמנה. אני בודדה וחולמת שבעלי ואני נוכל לעשות דברים ביחד, לבקר קרובי משפחה ואפילו לטייל רק שנינו. שיום אחד נוכל לחיות כולנו באותו בית. שנשב סביב אותו שולחן ברמדאן ובחגים ונבלה ביחד כמו משפחות אחרות.

הבת שלי היאם, בת תשע, משותקת ברגליים מאז שנפלה מגובה רב לפני כמה שנים ועמוד השדרה שלה נפגע. היא טופלה בבית החולים אל-מקאסד ושם אמרו לנו שהיא צריכה טיפול בישראל או בחו"ל, אבל אנחנו לא יכולים לממן את זה.  היא לא יכולה לזוז ולא שולטת בצרכים. היא צריכה חיתולים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות לה כיסא גלגלים חשמלי וזה מגביל אותה מאוד ומקשה עליה גם בבית הספר. כואב לי הלב לראות אותה ככה אבל אין לי שום אפשרות לעזור לה.  

אפילו בין מלחמה למלחמה אין באמת תקופה של שקט. עד שאנחנו מתאוששים מההלם, כבר נוחת עלינו עוד אחד. הלם רודף הלם. איבדתי כבר שתי חברות. אחת נהרגה במלחמה של 2014, והשנייה במלחמה של 2021. הייתי מדוכאת כל-כך שהיו רגעים שכבר קיוויתי שיפציצו גם אותנו ונגמור עם זה. מאסנו בחיים האלה ולפעמים אני מרגישה שהמוות עדיף. אותה מלחמה ואותו פחד בכל פעם מחדש. עזה שינתה את פניה לגמרי. הכבישים, הבניינים, שום דבר לא נשאר כמו שהיה. וכל הזיכרונות הטובים שהיו לי כבר נגוזו.

הפחד, החרדות והדאגות שמלווים אותי במלחמות לא באמת עוזבים אותי כשהן מסתיימות. אני נשארת דרוכה וחרדה, מחכה להסלמה הבאה... בבית, עם הילדים, אני מנסה לשנות אווירה ולהתרחק מהחדשות, לצפות בדברים אחרים בטלוויזיה. לצחוק, להתבדח, ולנסות להוציא את הילדים מאווירת המלחמות שבה הם חיים. זה קשה אבל אני מנסה.

במהלך כל המלחמה נשארתי בחדר של ההורים שלי, וזה נמשך גם ארבעה שבועות אחר-כך. הרגשתי שזה המקום הכי בטוח בבית בגלל שרק שם לא התנפצו החלונות. הייתי מבקשת מאמא ואבא שיביאו לי אוכל לשם ולפני שיצאתי לשירותים ביקשתי כל פעם שיבדקו שלא מסוכן. כשיצאתי מהחדר פחדתי לעבור ליד החלונות והתכופפתי בכל פעם שהתקרבתי אליהם, כי פחדתי שיחדרו דרכם פגזים או כדורים.

כשהצבא הישראלי מפציץ אותנו אין שום מקום בטוח בבית. אין לנו מקלטים. גם בחוץ לא בטוח. כל מי שברצועה הוא מטרה של הצבא הישראלי שבכלל לא מבחין בין אזרחים ללוחמים. הם מפציצים באופן שרירותי וכל הזמן יש לי הרגשה שתורי מתקרב ויפציצו לנו שוב את הבית מעל הראש. כשאני מתעוררת מהפצצות באמצע הלילה, אני מודה לאללה שאנחנו עדיין בחיים.

הסרטן כבר התפשט לי בכל הגוף... אני זקוקה לטיפולים האלה. זכותי לקבל אותם ואני לא מבינה למה דוחים שוב ושוב את הבקשות שלי. לא עשיתי שום דבר רע. מרוב מחשבות המצב הנפשי שלי מדרדר ואני כבר לא מצליחה להירדם בלילות... אני מתפללת לאלוהים שאזכה לקבל את הטיפול.

אי אפשר לגור בבית שלנו יותר, הוא הפך לחורבה, גל אבנים. כל הריהוט נקבר מתחת להריסות וחלק ממנו נשרף. המקום שהכי ניזוק בבית זה החדר שלי, שבו היו כל הבגדים שלנו. בבית שבו אנחנו גרים עכשיו אין ריהוט. הבת שלי בוכה הרבה, היא אוטמת את האוזניים שלה. גם בן הדוד שלה מוחמד, הבן של אחותי, בן שנתיים ושבעה חודשים, מתנהג ככה. הם צועקים: ״יש אש, יש אש״.

זה פשע. לא הייתה שום סיבה להפציץ את הבית שלי. אנחנו סתם אזרחים, ישנו בבית שלנו. דאניה ואימאן הן בנק המטרות של הצבא הישראלי? הן היו החיים שלי. אני פותח את הטלפון הנייד שלי, ומסתכל על התמונות שלהן. מאז שהן נפלו שהידות אני לא מצליח לישון. כל יום אני הולך לבית הקברות ויושב לידן ומדבר איתן. אני לא מצליח לעכל את זה.

לא הייתי מוכנה לאבד את ההורים שלי בגיל כל כך צעיר. אני לא מוכנה לחיות במציאות שאבא ואמא שלי לא נמצאים בה.. אני מפחדת שהאחים שלי ייקלעו למצב נפשי קשה בגלל הטראומה שחוו. פתאום התבגרתי בעשרות שנים, הפכתי להיות אמא ואבא לאחים שלי, אבל אני בעצמי רק ילדה.

ביום ראשון, 7.8.22, בסביבות השעה 18:00, בזמן שישבנו כל המשפחה בחצר, החשמל התנתק פתאום ואז היה פיצוץ בעוצמה שקשה לתאר. מטוס ישראלי הפציץ את הבית שלנו. הכול התמלא בעשן והתלקחה אש. זכוכיות וחתיכות מתכת התעופפו לכל הכיוונים. זה היה מאוד מפחיד, וכולנו נכנסנו להלם.  

אני סוחבת כל יום סחורה ועומדת כל היום על הרגליים בדוכן. בחורף, ברוח ובגשם, זה קשה מאוד. הלוואי שהייתה לי חנות מוגנת מפגעי מזג האוויר וטוקטוק [רכב תלת-גלגלי] שהיה מקל עליי להעביר את הסחורה.  

הבית שלנו נהרס כמעט לגמרי ואי אפשר לגור בו. נצטרך לבנות אותו מחדש אבל עדיין לא קיבלנו פיצויים מאף אחד. מייד אחרי ההפצצה נאלצנו להתפצל, כי לא היה לנו מקום שיכולנו לגור בו ביחד. אני עברתי בין בתים של חברים, וההורים שלי, אחי סמיר והאחיות שלי עברו לגור אצל דודה שלנו ברפיח. אחרי כמה שבועות מצאנו מקום זמני לגור כולנו בו ביחד בביר סאלם.

לפעמים, כשיש מחסור בקמח בשווקים, או כשהחשמל מתנתק שוב ושוב באותו יום, אני חוששת שהעסק ייכשל וזה מדכא אותי מאוד. אנחנו עוקבים אחרי הטבלה של שעות אספקת החשמל באתר של חברת החשמל כדי לתכנן את העבודה שלנו אבל בכל זאת קורה שהבצק מתקלקל בגלל ניתוקי החשמל וזה מאוד מתסכל.

אני חולמת שלי ולבעלי תהיה עבודה שתפרנס אותנו בכבוד, שנוכל לגור בבית משלנו ולקנות אופן קבוע בשר ופירות וירקות, ואולי גם מים מטוהרים. המצב בעזה קשה ופשוט אי אפשר למצוא עבודה קבועה עם משכורת נורמלית.