קולות מעזה

מאז אני לבד בעולם. איבדתי את המשפחה שלי. אין לי בית ואין לי עתיד. אני בוכה כל יום. הולך לישון ומתעורר לבד ואבוד. חזרתי מתורכיה חודש לפני שהמלחמה התחילה בגלל המשפחה שלי, כי אמא שלי רצתה מאוד שאתחתן. קווינו שהמלחמה תסתיים ונחזור לחיים שלנו, אבל הם הרגו את אמא ואת אבא ואת כל שאר בני המשפחה שלי. הם הרגו הכל. כך הפכתי ליתום בודד. החיים שלי שחורים עכשיו. אני לא חושב שאי פעם אתגבר על הטראומה.

נשארתי ללא משפחה. חיי המשפחה שלנו היו רק בתחילתם. היינו מאושרים כמשפחה. ב-13 באוקטובר חגגנו את יום הנישואין הראשון שלנו. מכל זה נשארו לי רק שתי טבעות הנישואין שלנו, שאני שומר אותן. אין לי שום מזכרת אחרת. איבדתי את כל התמונות והסרטונים. הבגדים שלנו, הדברים של אשתי ובתי, כולם אבדו. הבית שלי בעזה נהרס עד היסוד בהפצצה. הבית הופצץ יום אחד בלבד לפני שיצאתי מעזה. כל הזכרונות שלי עם המשפחה שלי אבדו לנצח.

שמענו פיצוץ חזק וגג הבניין והעמודים קרסו עלינו. הכול היה חשוך והתמלא אבק. חנאן עדיין החזיקה את היד שלי כשגוש בטון נפל עליה ולא יכולתי לזוז. צרחתי לילדים ורק איבראהים ענה לי ואמר "אבא אני הולך למות". אמרתי לו לדקלם את השהאדתיין. צעקתי לעזרה, בתקווה שמישהו ישמע אותי ויציל את אשתי והילדים. קראתי לחנאן אבל היא לא הגיבה.

לא התקלחתי כבר עשרה ימים כי לא תמיד יש מים וכשיש אנחנו שומרים אותם כדי לנקות את השירותים. מכל של 6 ליטר מים, שלא באמת ראויים לשתייה, עולה חמישה שקלים. זה המון כסף בשבילנו. הבן שלי יוסף, בן 17, הולך בערך קילומטר עד למקום שבו אפשר למלא מים ומחכה שעות בתור רק כדי למלא שני מכלים שעליהם צריך לשלם. באחד אנחנו משתמשים לשתייה, למרות שאלה לא מים נקיים, ובשני לרחצה. הילדים עדיין לובשים את אותם בגדים שלבשו כשעזבנו את הבית ואין לנו מספיק מים לכבס אותם.

בגלל הרעב אשתי בקושי יכולה להניק את הבן שלנו יאמן, בן תשעה חודשים, ואי אפשר גם למצוא תחליף חלב בשום מקום. לא מזמן הצלחנו לקנות קילו תמרים ב-40 שקל וזה עוזר לנו לשרוד. אנחנו מתקיימים על מה שאנחנו מצליחים להשיג. קצת אורז, קצת תירס שטחנו וגם שעורה, שנועדה במקור להאכלת חיות משק. גם מחיר השעורה כבר היה מטורף. עכשיו אפילו השעורה אזלה ואנשים התחילו לטחון אוכל של ציפורים וארנבים. אבל גם מזה אין הרבה. אין אוכל לבני אדם וגם לא לבעלי חיים.

אני מתגעגעת לחיים הקודמים שלנו. לפני המלחמה, בלי כל ההפצצות וההרג. התעייפנו כבר. אנחנו מרוסקים ונגמר לנו הכוח. באחת ההפצצות איבדתי הרבה בני משפחה וההורים שלי ניצלו רק במזל. עכשיו הצבא עלול לפלוש לרפיח ולגרש אותנו גם מכאן. אני לא יודעת לאן עוד אפשר לברוח. נעקרנו כבר ארבע פעמים. אני לא יודעת איזה גורל מחכה לנו.

הוחזקתי שם עם אזיקי ברזל על הידיים יומם ולילה ולפעמים גם על הרגליים. לפעמים תלו אותי מיד אחת והשאירו אותי ככה 4-3 שעות עד שאיבדתי את ההכרה. את היד השנייה לא יכולתי להזיז בגלל שהכתף שלי כנראה נשברה מהמכות כשהפלטינה יצאה. [...] לקחו אותי בערך 6-5 פעמים לחדר החקירות. שאלו אותי על החברים והשכנים שלי והאם עברתי אימונים צבאיים. נתנו לנו לאכול רק פרוסת לחם, מלפפון וחתיכה קטנה של גבינה ולפעמים טונה ומעט מים לשתות.

התחלתי לסבול משלשולים ומהקאות והגוף שלי נחלש. לפני חודש בערך התחילו אצלי גם נפיחות וכאבים בבטן ונימול בחלקים שונים של הגוף. התחלתי להקיא כל מה שאני אוכל, אפילו רק מים שאני שותה. אחרי שזה נמשך בערך שבועיים, הלכתי לבית החולים הכווייתי פה ברפיח ועשו לי בדיקות ואבחנו שיש לי צהבת. הרופא אמר שזה נובע מחוסר היגיינה

העלו אותי שוב לג'יפ עם עוד עצירים והעבירו אותנו למבנה גדול עם רצפה מחוספסת, כמו אספלט, וגג פח. המבנה היה פתוח מהצדדים והיה שם מאוד מאוד קר. היו שם הרבה מאוד עצירים וכשהגענו כיסו לנו את העיניים והורו לנו לכרוע על הברכיים. הייתי כלוא שם 35 יום, וכל הזמן הזה אסרו עלינו לזוז או לדבר אחד עם השני. אכלנו וגם ישנו כבולים ומכוסי עיניים וככה גם הוליכו אותנו לשירותים.

כל יום, מחמש בבוקר ועד הערב, החיילים ציוו עלינו לשבת על הברכיים. כשאכלנו ושתינו זה היה עם ידיים קשורות מקדימה. אם היינו מסתכלים הצידה או אפילו דיברנו אחד עם השני, הם היו מענישים אותנו ומעמידים אותנו עם ידיים למעלה, במשך שלוש שעות בערך. חוץ מזה, הם גם לא נתנו לנו ללכת לשירותים כשביקשנו וגם לא תמיד נתנו לנו להתפלל.

לאורך כל המסע שלנו, הילדים בכו מרעב, צמא, ופחד מהמראות של הגופות ברחובות. הלכנו עד למחסום צבאי מדרום לשכונת א-זייתון, יחד עם עוד הרבה אנשים שנשאו דגל לבן. כשהגענו למחסום החיילים קיללו אותנו ברמקולים: ״תלכו חיות״. המשכנו ללכת עד לכניסה למחנה א-נוסייראת. אני סבלתי כל הדרך מכאבים חזקים ברגליים בגלל שיש לי פריצת דיסק ועברתי ניתוח חודשיים לפני המלחמה.

הייתי אמור לחזור לתל השומר ב-8.10.23 ולעבור טיפול ביולוגי במשך 30 יום, שני כדורים מדי יום, כדי למנוע חזרה של המחלה, וגם השתלה של מפרק האגן ב-10.10.23. ואז הייתה המתקפה של חמאס והתחילה המלחמה. מאז לא יכולתי לחזור לבית החולים ולא קיבלתי את הטיפול, כי התרופה לא זמינה ברצועה. מאז, אני בלחץ נפשי ומפחד שהמחלה תחזור. אני לא במעקב, לא מקבל טיפול ולא יכול להגיע לבית החולים. גם התמיכה הנפשית שקיבלתי בתל השומר חסרה לי מאוד.

ההפגזה נמשכה והתעצמה וחששתי לאדהם [הבן שלי] ולדיאב [האחיין שלי] אז יצאתי לחפש אותם, אבל בדרך נפגעתי ביד מירי ממטוס תצפית ישראלי. שמעתי את אדהם ודיאב צועקים לעזרה אבל הייתה הפגזה כבדה ולא יכולתי להגיע אליהם למרות שהם היו במרחק של בערך 5 מטרים ממני.

כיסו לי את העיניים עם חתיכת בד ואזקו לי את הידיים מקדימה עם אזיקונים מפלסטיק לבן. היינו שש בחורות. אחת הבחורות סבלה מכאבים. החיילים ביקשו שאתרגם לאנגלית את מה שהיא אומרת ותרגמתי להם שהיא חושבת שהיא הפילה את התינוק שלה. אחד החיילים אמר Oh My God. נכנסה רופאה וכיסתה אותה בשמיכה ואמרו לה לנעול נעליים כדי שיהיה לה פחות קר. החיילים אמרו לנו לישון אבל היה קר מדי ושכבנו אזוקות על אבנים, אז לא ממש הצלחנו.

לפני כמה ימים לקחתי את ויסאם לרופא פה במחנה והוא אמר שהוא זקוק לאינהלציה ורשם לו שמונה טיפולים, אחד ביום. לקחתי אותו אל בית החולים האירופי, ממזרח לח'אן יונס, ועשו לו אינהלציה פעם אחת ואז חזרנו למחנה העקורים. לא רציתי להישאר שם כי פחדתי שבית החולים יופצץ, ולכן הוא לא קיבל את שאר הטיפולים.

מאז שהתחילה המלחמה החלב שלי הצטמצם וכמעט שכבר לא יכולתי להניק את אלמא. נאלצתי להשיג פורמולה ולתת לה שני בקבוקים ביום. בהתחלה היא הסתדרה עם הפורמולה, אבל אחר-כך אי אפשר היה להשיג את הסוג הזה וכשהחלפנו היא הגיבה לזה לא טוב. [...] ירדה במשקל. היא משתעלת, משלשלת ומקיאה ומדי פעם עולה לה החום. במרפאה של הסהר האדום בח'אן יונס נתנו לה תכשיר למניעת הקאות, אבל זה לא ממש עזר.

הם השאירו אותי בערך חצי שעה שוכב על האדמה בגינה של הבית שלנו. אחר כך הם לקחו אותי ככה, עירום, לבית אחר בשכונה, במרחק של בערך 150 מטרים מהבית שלי. הם צילמו אותי ונתנו לי מספר (058793)...

עכשיו אנחנו פה כבר חודש וחצי, עדיין 32 אנשים באוהל אחד. קר לנו מאוד וכמעט שאין לנו בגדי חורף. אנחנו יושבים צמודים אחד לשני כדי להתחמם. לחלק מבני המשפחה אין מה לנעול על הרגליים, וכל כמה אנשים חולקים זוג כפכפים. הצפיפות בלתי נסבלת ואין שום פרטיות. יש רעש כל הזמן וכל זה מגביר את הלחץ הנפשי שלנו.

בערב העבירו אותי יחד עם עוד איזה 15 נשים שהם עצרו למקום אחר. הם אמרו לנו שאנחנו נמצאות במתקן מעצר של הצבא הישראלי. בכל פעם שזזתי, חטפתי מכה על הראש. בכל פעם ששמעתי קולות של חיילים פחדתי שאחטוף שוב מכה. הם כל הזמן דרכו את הנשק כדי להפחיד אותנו ובכל פעם ששמעתי את זה דיקלמתי את השהאדתיין כי הייתי בטוחה שהם עומדים לירות בי. כל הזמן היינו אזוקות באזיקוני פלסטיק.

אז הגיעו הרופאים ואמרו לי שעומר, הבן של אחי יוסף, ניצל. הלכתי מייד לראות אותו. הוא ישן ואני חיבקתי ונישקתי אותו. הוא שאל אותי איפה אחיו חמזה, התאום שלו. אמרתי לו "הוא נפל שהיד". אז הוא שאל "ומה עם אמא ואבא?", סיפרתי לו מה שקרה והוא אמר לי "אני רוצה לישון ולא להתעורר".