עבד אל-קאדר טאפש

בן 32, אב לשניים, תושב מחנה הפליטים ג׳באליא, סיפר על ההתעללות הקיצונית שעבר במהלך מעצרו בידי הצבא:

תמונה

עד שפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר, גרתי במחנה הפליטים ג'באליא בצפון הרצועה עם אשתי איסלאם, בת 37, ושני הילדים שלנו, ריפאן, בת 10, וג'מאל, בן 8. ביוני השנה עברתי תאונת דרכים כשרכבתי על אופניים ונשברו לי שלוש עצמות בחזה. קיבעו לי עם את פלג הגוף העליון עם פלטינה. היו לי גם שברים בגולגולת.

כבר ביום הראשון למלחמה התחילו הפצצות וירי טילים באזור שלנו והחלטנו שאשתי תעבור עם הילדים לבית של ההורים שלה בשכונת א-זייתון בעיר עזה. אני עברתי לבית של ההורים שלי, יחד עם האחים והאחיות שלי והילדים שלהם. היינו שם 18 נפשות.

אחרי בערך חודש, בתחילת נובמבר, הבית של ההורים שלי נפגע בהפצצה ופרצה בו שריפה. העברנו את אמא שלי והאחיות שלי לבית של השכנים ואבא שלי שסובל מאסתמה אושפז בכמאל עדוואן וקיבל חמצן ואז שוחרר. כיבינו את האש בעזרת השכנים ולמחרת נקינו את הבית כמה שאפשר וחזרנו לגור בו. אבל כבר באותו ערב הבית שלנו שוב הופצץ, ביחד עם עוד כמה בתים באזור. שוב עברנו לבית של השכנים, אבל הירי לאזור נמשך ובאותו יום עברנו לבית החולים כמאל עדוואן.

נשארנו שם חודש, שבו היינו מוקפים במוות וסבל. לידנו היו גופות וכל הזמן הגיעו לבית החולים המון פצועים במצב קשה. בזמן הפסקת האש חזרתי לראות מה קרה לבית שלנו ולבית של ההורים שלי וגיליתי הרס טוטאלי. כבר לא היו רחובות ולא בתים. חזרתי לבית החולים וסיפרתי להורים שלי מה ראיתי. כל הזמן הזה בקושי שמעתי משהו מאשתי והילדים כי התקשורת לא עבדה באופן רצוף.

כשנגמרה הפסקת האש המצב הדרדר עוד יותר. אי אפשר היה לצאת מבית החולים והמראות בתוכו היו מזוויעים. פצועים, חלקי גופות מבותרות. חפרנו בורות בשטח של בית החולים וקברנו בהם את ההרוגים. בזמן שהיינו שם, בית החולים נפגע מפגז מטנק ונהרגו אנשים, כולל נשים וילדים.

ואז באחד הבקרים, אני חושב שזה היה ב-11.12.23, שמעתי פיצוצים חזקים באזור וחיילים פלשו לתוך בית החולים. הם כרזו ברמקול והורו לכל הנערים והגברים בין הגילים 70-15 לצאת החוצה עם ידיים למעלה ולהרים את תעודות הזהות.

יצאנו לחצר של בית החולים עם הידיים למעלה. הורו לנו להתפשט ועמדנו שם בחצר 600-500 אנשים, כולנו גברים עירומים, בתחתונים. מסביב לבית החולים היו טנקים וחיילים והיה שם צוות צילום שליווה אותם. בחוץ היו ירי מסיבי, עימותים והפגזות. הם הוציאו אותנו החוצה ואזקו לנו את הידיים באזיקוני פלסטיק. נשארנו ככה ברחוב בערך שלוש שעות ואז הצעידו אותנו ברגל בערך 500 מטר עד לבית שהם הפכו למחנה צבאי. היו שם טנקים וחיילים.

החיילים קראו כל פעם לחמישה גברים להתקדם ביחד. כשאנחנו התקדמנו, החייל הורה לי ללכת שני צעדים אחורה, לכרוע על הברכיים ולהוריד את הראש. אחר-כך הדביקו לי מדבקה צהובה על כתף ימין ואז ארבעה חיילים היכו אותי קשות. הם בעטו בי ואחד הכה אותי בראש ודחף לי אותו לתוך החול. אחר כך הם לקחו אותי לאזור אחר, במרחק של בערך 300 מטר, שהיו בו עוד 10 אנשים וחיילים היכו אותם קשות.

הם הורו לי להוריד את הראש ושמו לי כיסוי עיניים ואז ירו שתי יריות לידי. תוך כדי הירי אחד החיילים אמר לי: ״אתה רוצה למות?״. היה קר מאוד והיינו עדיין עירומים. התחילו לי התכווצויות בכל הגוף. שמעתי איך החיילים מענים שם צעירים באזור הטנקים. הם צעקו מכאבים ושמעתי חייל אומר בערבית: ״תוריד את הראש שלך ותדחף אותו לתחת של זה שלפניך״.

תמונה

בשלב כלשהו חייל דרך לי על הצוואר והרגשתי שאני נחנק. אמרתי לו:״ יש לי פלטינה בצוואר״ והוא מייד התחיל להכות אותי בכתף והפלטינה נשברה. תוך כדי המכות נפל לי כיסוי העיניים. הראש שלי היה מלא בחול. אמרתי לחייל ״אני רוצה רופא״ והוא ענה לי:״ אתה רוצה ממני רופא, יא בן זונה?״ הוא קילל אותי, גרר אותי על האדמה והמשיך להכות אותי ולבעוט בי בכל הגוף. הוא היכה אותי באף והתחלתי לדמם, ואז הוא שפך לי מים על הפנים ושם לי שוב את כיסוי העיניים. אחר-כך שמו אותי בפינה והרבה חיילים הכו אותי שם. אחד החיילים חתך לי את האזיקונים וקשר לי את הידיים לאחור. הפלטינה בלטה לי מהצוואר. הם הרביצו לי בצוואר, נתנו לי סטירות ובעטו בי בכל הגוף. התחלתי לקרוא לאלוהים ולייחל למוות. אחד החיילים אמר לי:״ אתה חמאס״. אמרתי לו שאני רק אזרח עקור שהבית שלו נהרס. הוא שאל אותי איך קוראים לי, ולא הספקתי בכלל לענות כי מייד חייל אחר היכה אותי בראש.

היה שם קצין והוא רשם לי על היד ועל המצח את המספר 81, ואז שמו לי שקית על הראש. באותו רגע חשבתי שהם עומדים להוציא אותי להורג. הם הוליכו אותי למרחק של בערך 300 מטר והיכו אותי תוך כדי הליכה ואז העלו אותי למשאית עם עוד עצירים. היינו זרוקים שם במשאית, אחד על השני, ואחד החיילים קשר לי את הרגליים. כבר היה לילה. היה קר מאוד וירד גשם.

המשאית עצרה ואני חושב שהיינו במחסום ארז. הצלחתי להסתכל מתחת לכיסוי העיניים וראיתי שם הרבה חיילים. חייל אחד השתין על כולנו. הם הורידו אותנו מהמשאית ורעדתי מקור. תוך כדי כך הכו אותנו קשות במקלות ואז העמידו אותנו בטור ארוך, בגשם. בכינו והתפללנו לאלוהים.

הרגשתי קפוא לגמרי. נשארנו עומדים ככה, בטור, במשך שלוש שעות בערך והחיילים המשיכו להרביץ לנו. אני לא יכול לתאר כמה נורא זה היה. ואז הכניסו אותנו לתוך מעבר ארז וחילקו אותנו לחדרים קטנים – 20 בני אדם בכל חדר בשטח של בערך 2 מ"ר. בתוך החדר, הם הורו לי להוריד את התחתונים ובאותו רגע חייל בעט בי בבטן. הלבישו אותנו בחלוקים שקופים.

התחלתי לצעוק: ״פלטינה, פלטינה״ בתקווה שירחמו עליי ויפסיקו להכות אותי, ואז פתאום שמעתי את אבא שלי, שאפילו לא ידעתי שנמצא לידי. הוא זיהה את הקול שלי וקרא בשם שלי. אבל לפני שהספקתי לענות לו החיילים התנפלו עליו והיכו אותו קשות. הם גם הידקו לו את האזיקונים בצורה מכאיבה והוא התחיל לצעוק:״ היד שלי, היד שלי!״.

התחלתי להרגיש ישנוני אבל בכל פעם שהורדתי קצת את הראש, החיילים הכו אותי מכות קשות. צעקתי מכאבים. נהיה קר מאוד, כנראה שהחיילים הדליקו שם מזגן. כבר ממש איבדתי תחושה באחת הרגליים ולא יכולתי להזיז אותה.

אחר כך הוציאו אותנו והעלו אותנו לאוטובוס. הם הורו לכולנו לומר בערבית:״ תחי ישראל, עם ישראלי חי. ומי החמור? זה סינוואר״. נסענו הרבה זמן. לאורך כל הדרך החזקנו את הראשים למטה והחיילים קיללו אותנו. הם קראו לנו ״בני זונות״ ו"מטונפים" וקיללו את אללה ואת האסלאם. פחדתי שלעולם לא אחזור לרצועת עזה. אחרי שעתיים או שלוש האוטובוס עצר והורידו אותנו. הושיבו אותנו בחצר, על חצץ.

חיילת אחת התקרבה אליי, נתנה לי מכה בראש מאחורה ואמרה לי: ״שתוק!״. ואז חיילים הכניסו אותי לחדר והורידו לי את כיסוי העיניים. עמדתי מול מצלמה ובטלפון הנייד של אחד החיילים ראיתי צילום של תעודת הזהות שלי. הוא שאל אותי איך קוראים לי, ועל אשתי וההורים שלי וגם אם אני סובל ממחלות כלשהן. עניתי לו שאני סובל ממיגרנה והסברתי לו על המצב הרפואי שלי. תיארתי לו איך החיילים עינו אותי. הוא רשם משהו על נייר ואז נתן לי כדור נגד כאבים. בלעתי אותו ואז אותו חייל קשר לי שוב את כיסוי העיניים. הם נתנו לי תחתונים ופיג'מה אפורה. הורדתי את החלוק שהלבישו לי קודם ולבשתי אותם ואז הם שוב הכו אותי והכריחו אותי לומר ״תחי ישראל״.

התברר שאנחנו במתקן כליאה צבאי. אני לא יודע מה שם המתקן. לא היו לנו שום זכויות שם, לא ראינו לא עורכי דין ולא נציגים של הצלב האדום. הוחזקתי שם עם אזיקי ברזל על הידיים יומם ולילה ולפעמים גם על הרגליים. לפעמים תלו אותי מיד אחת והשאירו אותי ככה 4-3 שעות עד שאיבדתי את ההכרה. את היד השנייה לא יכולתי להזיז בגלל שהכתף שלי כנראה נשברה מהמכות כשהפלטינה יצאה. שמעתי קולות מוזרים, צעקות ונביחות של כלבים. לקחו אותי בערך 6-5 פעמים לחדר החקירות. בחקירות שאלו אותי על החברים והשכנים שלי והאם עברתי אימונים צבאיים. נתנו לנו לאכול רק פרוסת לחם, מלפפון וחתיכה קטנה של גבינה ולפעמים טונה ומעט מים לשתות.

הוחזקתי שם ארבעים יום. ארבעים יום של מכות, קללות, כריעה על הברכיים ותלייה מהידיים. היה קר מאוד ולא היו שמיכות. הרשו לנו לישון רק מחצות ועד ארבע בבוקר. לא ידעתי מה קורה עם אבא שלי עד שעציר שהועבר לתא שבו הייתי אמר שמצבו הבריאותי קשה מאוד.

לקחו אותי פעמיים לבית חולים. בפעם הראשונה אני זוכר שלקחו אותי אזוק ולא ידעתי לאן לוקחים אותי בכלל. בבית החולים עשו לי צילום CT ואמרו לי "אתה צריך ניתוח בכתף אבל תעשה את הניתוח בעזה״. בפעם השנייה לקחו אותי אחרי שאיבדתי את ההכרה.

באחד הימים הם העמידו אותנו בטור, קראו לנו בשמות והעלו אותנו לאוטובוס. הם העבירו אותנו לכלא אחר, ושם היה גם יחס משפיל ומגעיל. נשארתי שם עד יום שישי, 26.1.24, לפנות בוקר, התחילו לקרוא לנו בשמות. כשקראו לי קמתי, החזירו לי את תעודת הזהות שלי והעלו אותי עם עוד עצירים לאוטובוס. נסענו בערך 4-3 שעות. כל הדרך הורו לנו להחזיק את הראש למטה. ואז, האוטובוס עצר וחייל הורה לנו פתאום להרים את הראש ולחייך. צילמו אותנו ואז הורידו אותו מהאוטובוס, חתכו לנו את האזיקונים והורידו את כיסויי העיניים. בקושי ראיתי משהו. הוליכו אותנו בערך קילומטר, אני לא יודע איך הצלחתי ללכת בכלל.

מצאנו את עצמנו במעבר כרם שלום וברגע שהגעתי לשם התמוטטתי על הארץ. כמה צעירים הרימו אותי והעלו אותי לאוטובוס של אונר״א ואז כשהגענו לצד השני השכיבו אותי על מיטה והזמינו אמבולנס של הצלב האדום. האמבולנס פינה אותי לבית חולים אבו יוסף א-נג'אר. הייתי במצב קשה, כל הזמן איבדתי את ההכרה. הייתי חלש מאוד ולא יכולתי לזוז. טיפלו בי במשך 4 שעות, נתנו לי משככי כאבים ונוזלים ועשו לי צילומי CT. כרכו לי רצועות תמיכה על הרגליים. שוחררתי באותו יום.

עכשיו אני אצל אחד קרוב משפחה ברפיח. הסתבר לי שאבא שלי שוחרר לפניי. פגשתי אותו ברפיח. הוא נראה מותש כל-כך, הרגשתי שהוא שבור. חיבקתי אותו. הוא מצא מחסה בבית ספר, אבל המצב שלי גרוע יותר ואני לא יכול להיות בתנאים שיש שם, עם הצפיפות והקושי להגיע לשירותים.

אשתי והילדים כבר היו בדיר אל-בלח. מאז השחרור פגשתי אותם רק פעם אחת.

אני במצב גרוע ממש. אני אמור לעבור ניתוח בחו"ל. יש לי רעידות בכל הגוף. השרירים שלי רפויים מרוב המכות שחטפתי במעצר. אני יכול ללכת רק עם קביים וגם זה בקושי. יש לי הרבה כאבים ואין מספיק משככי כאבים. בלילות אני מתקשה לישון בגלל הכאבים והקור והמחשבות הקשות. אין פה מי שיטפל בי, אין לי בגדים. אני מרוסק נפשית וצריך שיקום פיזי ונפשי.

כרגע השאיפה הכי גדולה שלי היא שאוכל לישון בלילה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-7.2.24