אחמד אבו עיידה

בן 26, שעקר עם משפחתו לרפיח, שם שכרו דירה, מספר על התנאים הקשים ועל הצהבת שבה לקה עקב התנאים הסניטריים הירודים:

לפני המלחמה גרתי עם המשפחה שלי בצפון רצועת עזה, אבל כבר ביום הראשון למלחמה כולנו יצאנו מהבית. היינו 15 נפשות, המשפחה שלי ובני דודים שגרו איתנו. בהתחלה עברנו לעיר עזה, לשישה ימים, ואז, בבגלל ההפצצות האינטנסיביות על העיר וההוראות של הצבא הישראלי לפנות אותה ולעבור דרומה,

החלטנו לעקור למרכז הרצועה. יש לנו חברים במחנה הפליטים א-נוסייראת אז נסענו לשם והתארחנו אצלם.

אבל כעבור 16 ימים גם שם כבר היו הפצצות כבדות והמצב התחיל להיות מפחיד אז עברנו לעיר ח'אן יונס. היינו שם במשך 45 יום במחנה אוהלים בשטח של בית ספר פרטי ואז קיבלנו מהצבא הודעות לטלפונים שצריך להתפנות גם משם.

עזבנו את בית הספר ועברנו לאזור אל-מוואסי, ממערב לעיר רפיח. היינו שם יומיים באוהלים אבל זה היה בלתי נסבל. בלי מים, בלי חשמל, בלי אוכל, ובאוהל לא היה מספיק מקום לכולנו והיה גם קר מאוד. החלטנו לשכור דירה ברפיח והתארגנו יחד עם עוד קרובי משפחה, בסך הכל 120 בני אדם, לשכור כמה דירות בבניין שם. עכשיו אנחנו פה בדירה כבר חודשיים.

אין פה חשמל ומים אנחנו משיגים רק בקושי. אנחנו קונים אוכל בשוק, אבל הכל מאוד יקר וכמובן שאין בשר, ירקות או ביצים. אנחנו קונים קופסאות שימורים ודגנים. מאז שהתחילה המלחמה לא אכלנו אוכל טרי ובריא.

התחלתי לסבול משלשולים ומהקאות והגוף שלי נחלש. לפני חודש בערך התחילו אצלי גם נפיחות וכאבים בבטן ונימול בחלקים שונים של הגוף. התחלתי להקיא כל מה שאני אוכל, אפילו רק מים שאני שותה. אחרי שזה נמשך בערך שבועיים, הלכתי לבית החולים הכווייתי פה ברפיח ועשו לי בדיקות ואבחנו שיש לי צהבת. הרופא אמר שזה נובע מחוסר היגיינה והורה לי להקפיד יותר וגם לאכול בריא. הוא אמר שאין לזה תרופה וזה יעבור לבד אם אקפיד.

חזרתי הביתה ומאז אני מנסה להקפיד אבל אני מתקשה למצוא פה מזון בריא ומה שיש מאוד מאוד יקר. לפני ארבעה ימים עברתי שוב בדיקות והן היו יותר טובות ותודה לאל אני גם מרגיש יותר.

* העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-30.1.24.