חאזם אל-מדהון

בן 32, תושב העיר עזה, איבד את אשתו ובתו התינוקת כשבית קרוביהם הופצץ במחנה הפליטים א-נוסיראת

תמונה

עד המלחמה גרנו אני, אשתי רוואן עבד אל-ואחד, בת 25, והבת שלנו חור, בת 4 חודשים, ברחוב אל-מוח'באראת בעיר עזה. ב-13.10.23 יצאנו מהבית אחרי שהצבא הורה לפנות את האזור. יחד איתנו עזבו גם שני האחים שלי, מאזן, בן 42, ומוחמד, בן 36, עם המשפחות שלהם ואמא שלי סנאא אל-מדהון, בת 65, חולת סרטן הריאות. עקרנו לבית דודה שלי מצד אמא, ספאא אל-מדהון, בת 62, באזור חמד בעיר ח'אן יונס.

היו הפצצות כבדות בכל מקום ושמענו שם כל הזמן גם הפגזות מטנקים ומספינות מלחמה. לא היו חשמל ומים וגם לא חיבור לאינטרנט ולא הייתה תחבורה. המצב היה קשה כל-כך שאי אפשר לתאר.

ב-15.11.23 לאמא שלי היה תור לבית החולים אבו יוסף א-נג'אר ברפיח ונסעתי איתה לשם. באותו יום אשתי נסעה עם חור לראות את המשפחה שלה במחנה הפליטים א-נוסייראת אחרי שלא ראתה אותם הרבה זמן. היא גם קיוותה שתוכל לחסן שם את חור, כי יש מחסור בחיסונים ובח'אן יונס לא הצלחנו. השיחה האחרונה שלנו הייתה בסביבות 11:00, כשהתקשרתי אליה ובקשתי שתעדכן אותי כשהן מגיעות להורים שלה בשלום.

כשלא שמעתי מרוואן ניסיתי להתקשר אליה, אבל לא הייתה תשובה. בסביבות 16:30 התקשרתי לנהג המונית שהסיע אותה והוא אמר לי שהוא שמע שהצבא הפציץ את הבית של המשפחה שלה, בניין של שש קומות ובכל קומה ארבע דירות, והרבה אנשים נהרגו. פרצתי בבכי. הבשורה הזו נפלה עליי כמו מכת ברק. הרגשתי כאילו משהו חונק אותי.

התקשרתי לאחי מאזן כדי שינסה להשיג מידע ולהבין אם זה נכון ומה קרה בדיוק. מאזן וגם מנהל בית החולים אבו יוסף א-נג'אר ניסו להתקשר לבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח כדי לברר מה קרה לאשתי ולתינוקת שלנו, אבל לא הייתה תקשורת.

כעבור שעה, מאזן הודיע לי שכמה מבני המשפחה של רוואן נהרגו: אחיה, עבד א-רחמאן, בן 19, דוד שלה, מחמוד סמור, בן 60, אשתו ושלוש הבנות שלהם, בשנות העשרים לחייהן, ודודה שלה, סחר סמור, בת 58, יחד עם שני הבנים שלה, עבדאללה, בן 18 ופייסל, בן 21. מאוחר יותר הבנתי שהיו עוד הרוגים מהמשפחה של אשתי ומעוד משפחות, עשרות הרוגים. מאוחר יותר, מאזן התקשר ואמר לי שהשמות של אשתי ושל הבת שלי לא מופיעים ברשימת ההרוגים, אז נרגעתי קצת ואז הוא אמר לי שאני צריך להגיע לבית החולים האירופי בח'אן יונס, כי יש שם פצועים.

נסעתי מיד עם אמא שלי לבית החולים האירופאי. כשהגענו שאלתי על אשתי ועל הבת שלי. עברתי ממחלקה למחלקה - מיון, ילדים, טיפול נמרץ. חיפשנו אותן שעתיים. בסוף אמא שלי פנתה לאחת האחיות וביקשה שהיא תעזור לנו למצוא אותן, ואחרי כמה דקות היא חזרה אלינו ואמרה שבבית החולים אל-אקצה יש שבע גופות מבותרות שלא זוהו. התמוטטתי כי הייתי בטוח שאשתי והבת שלי בין השבע האלה. נפלתי ארצה וקצת איבדתי הכרה. נתנו לי זריקת הרגעה. נשארתי בבית החולים האירופאי והמתנתי שיעלה הבוקר כדי לנסוע לבית החולים שוהדאא אל-אקצה.

בבוקר לא הצלחתי לנסוע, כי לא היה מוניות. פרמדיק שהגיע באמבולנס מבית החולים שוהדאא אל-אקצה ורצה לנסוע חזרה לשם, לא הסכים לקחת אותי באמבולנס. הוא לקח את מספר הטלפון שלי ואמר שאם ימצא את אשתי, הוא יתקשר אלי ויודיע לי מה המצב.

מאוחר יותר באותו יום, התקשר אליי אחיה של אשתי והודיע לי שהיא והבת שלי הן בין 7 השהידים המבותרים. כששמעתי את זה, התחלתי לצרוח בקולי קולות. התעלפתי ואיבדתי הכרה וכשהתעוררתי, מצאתי את אמא שלי ואח שלי לידי.

נסענו לבית החולים שוהדאא אל-אקצה. חור הייתה בתוך שקית פלסטיק מבותרת. את אשתי זיהיתי בגלל טבעת הנישואין. לקחנו את הגופות שלהן וקברנו אותן בקבר אחד יחד עם עוד קרובי משפחה, כי אין מקום.

אני רוצה להבין מה עשו אשתי והתינוקת שלי לצבא? הם הפציצו אותם בלי שום סיבה. אשתי והתינוקת שלי היו רק אזרחיות. הבת שלי הייתה בת 4 חודשים. מה הסכנה שנשקפה ממנה לצבא?

נשארתי ללא משפחה. חיי המשפחה שלנו היו רק בתחילתם. היינו מאושרים כמשפחה. ב-13 באוקטובר חגגנו את יום הנישואין הראשון שלנו. מכל זה נשארו לי רק שתי טבעות הנישואין שלנו, שאני שומר אותן. אין לי שום מזכרת אחרת. איבדתי את כל התמונות והסרטונים. הבגדים שלנו, הדברים של אשתי ובתי, כולם אבדו. הבית שלי בעזה נהרס עד היסוד בהפצצה. הבית הופצץ יום אחד בלבד לפני שיצאתי מעזה. כל הזכרונות שלי עם המשפחה שלי אבדו לנצח. התכשיטים של אשתי אבדו, המסמכים שלנו…

אני לא ישן בלילות מאז שאשתי והבת שלי נהרגו. לא מסוגל להפסיק לחשוב עליהן. כשאני רואה ילדים אני נזכר בבת שלי, חור. אני נזכר בצחוק שלה, איך הייתי מחבק אותה, משחק איתה, מאכיל אותה. רוב הזמן היא הייתה על הידיים שלי. ציפיתי לראות אותה גדלה. הבאתי לה צעצועים ובגדים. כל זה נעלם ברגע. איבדתי אותה לנצח.

עכשיו מנקרת לי בראש כל הזמן המילה "אשלאא" [חלקי גופה], "אשלאא" של בתי. אני כבר לא בן אדם נורמלי. אני רדוף מחזות של הרג ומחשבות על השמדה

רוואן לא הייתה רק אשתי. היא הייתה גם החברה שלי, האהובה שלי. ואני איבדתי אותה לנצח בלי להיפרד. הייתי מקפיץ אותה לאוניברסיטה, וכדי שתספיק ללמוד היינו עושים את עבודות הבית ביחד. היינו משפחה מאושרת, ועכשיו המשפחה נמחקה ונותרו רק עצב, יגון, כאב וזיכרונות.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-28.2.24