קולות מעזה

הכניסו את רזאן כל יום לחדר ניתוח כדי לנקות את הפצעים ולהחליף תחבושות, אבל בכל זאת נוצר אצלה אלח דם. [...] בכיתי עליה כי ידעתי שהיא סובלת מכאבים קשים. פעם אחת היא אמרה לי שהיא עומדת למות, וזה ריסק לי את הלב. [...] משככי הכאבים לא הועילו, מערכת העיכול כמעט לא עבדה ואחוז החמצן בדם שלה הלך וירד. [...] היא רצתה להיפרד ממני ומאבא שלה, ולא הורידה מאיתנו את העיניים עד שנשמה את נשימתה האחרונה והמכשירים השתתקו.

מטוסים הפציצו את הבית שלנו בזמן שישנו. בהפצצה נהרגו אחי איבראהים, אשתו סאלי ח'דר סובחי יאסין, הבן שלהם חמדי, בן שנתיים, והבת התינוקת שלהם מאסה, בת 4 חודשים, שנולדה במהלך המלחמה המחרידה הזאת. הגופות שלהם נקרעו לגזרים שנהדפו עד לגגות בתים סמוכים. אני נפצעתי קשה בכל הגוף ובבטן, ועברתי כמה ניתוחים. נפצעו גם אשתי, כל הבנות שלי, אחי מחמוד ובני המשפחה שלו [...] הרופאים נאלצו לכרות את הרגל של הבת שלי מלכ בת החמש, כי היא הייתה במצב מסוכן מאוד.

אני מפחדת מהרגע שחנאן ומיסק ישאלו אותי על הרגליים שלהן. מה אענה להן? כשאלך לקנות נעליים לילדים שלי, מה אעשה עם חנאן ומיסק כשישאלו אותי למה אני לא קונה להן? אם יאמרו לי "אני רוצה לשחק", "אני רוצה לרקוד", "אני רוצה לרכוב על אופניים" – מה אוכל לענות להן? [...] איך הן יסתגלו למצב החדש? הן איבדו את אמא שלהן, את האהבה, החמלה והביטחון שהיא נתנה להן ואיבדו גם את הרגליים שלהן, את היכולת להתנועע ולשחק. כל דבר יפה בחיים שלהן אבד. הילדות שלהן נגזלה. מה הן פשעו שכל עולמן חרב עליהן כך?

חודשיים לפני שפרצה המלחמה שיפצנו את הבית והחלפנו ריהוט בסלון ובחדרים של הילדים לכבוד ההצלחה של הבת שלנו, נג'את, בבחינות הבגרות והקבלה של הבן שלנו לאוניברסיטה. לקחתי אז הלוואה מהבנק כדי לממן את השיפוץ. לפני חודש בערך, שמעתי ממכרים ומשכנים שהבית שלנו נהרס לגמרי. כששמענו את זה היה לכולנו יום שחור. הילדים שלי בכו. היה להם הרבה זיכרונות מהבית וחפצים אהובים שהשאירו מאחוריהם. שקעתי בדיכאון כי הרגשתי שחזרתי לנקודת האפס, שאין לנו כלום.

ב-28.12.23, הצבא הישראלי הפציץ את בית הספר ושתי כיתות שגרו בהן אנשים נפגעו. נכנסתי לאחת הכיתות וראיתי בערך שמונה הרוגים וחלקי גופות וגם פצועים והרבה דם. פתאום שמעתי בכי וראיתי תינוק קטן, בן כמה חודשים. הרמתי אותו ויצאתי מהכיתה. ראיתי אנשים בורחים בבהלה וצרחות אימים. לא ידעתי אם ההורים שלו נהרגו או נפצעו. עמדתי שם וחיכיתי שמישהו יפנה אליי אבל כל האנשים יצאו מהכיתה וחלפו על פניי ואף אחד לא ניגש אליי. הצבא הורה לכל מי שהיה בבית הספר להתפנות ולעבור לדרום הרצועה מיד. אני והמשפחה שלי יצאנו מבית הספר ולקחנו איתנו את התינוק האלמוני. קראתי לו חמודה.

אמא שלי אמרה שהנה המלחמה נגמרה והיא רוצה שאני וארוסתי נתחתן כבר והיא תערוך לי את החתונה הכי יפה. לצערי, למחרת, הכיבוש ניפץ את כל החלומות שלי ואת מקום המשאלות האלה החליף אבל כבד. ביום ראשון, 16.1.25, הצבא הישראלי הפציץ ישירות את הבית שלנו, וכל מי שהיה בו נהרג. אמא שלי, אחי טארק, אשתו עולא, ושלושת הילדים שלהם ששרדו את ההפצצה הקודמת, מוחמד, ריתאל ואחמד הפעוט ואחותי שירין, בת 43, ושני הילדים שלה, עלאא, בן עשר ודיאא, בן שמונה. קוויתי כל-כך לחזור לג׳באליא ולפגוש אותם, אחרי שנה שלא ראיתי אותם, לשמוח איתם, אבל הכיבוש הרג גם את החלום הזה.

הילדים רצו לשחק ליד אבא שלהם, ונתתי להם [...] שמעתי אותם צוחקים ומשחקים. בעלי הסתכל על השמיים, על מטוסי התצפית, והיה מוטרד מעוצמת הרעש שלהם. פתאום שמעתי פיצוץ אדיר. [...] הסתובבתי מייד להסתכל עליהם אבל ראיתי רק עשן שחור. צעקתי 'בעלי והילדים שלי!' והתחלתי לרוץ אליהם. מצאתי את הבת שלי רר'ד כולה מלאה דם, מוטלת על הגב שלה. צעקתי "רר'ד! רר'ד!". הייתי בשוק. אחר כך מצאתי את עבדאללה, בעלי, הבגדים שלו היו כמו פחם שחור. אחרי זה ראיתי את הבן שלי חמזה, הראש שלו היה מלא דם [...] כולם היו ללא רוח חיים.

פעולת הדיכוי האחרונה שחוויתי הייתה שלושה ימים לפני השחרור שלי. הורו לנו לשכב על הבטן והביאו כלבים גדולים מאוד ומפחידים, בגודל של כבשים. הם ציוו על שני עצורים לצאת החוצה. אחד מהם היה רופא בתחום בריאות הנפש. כשהם חזרו, הם סיפרו לנו שבחוץ הפשיטו אותם, וגרמו לכלב גדול לטפס עליהם ולעמוד להם על החזה. הצבא הישראלי רצה להשפיל במיוחד רופאים ואנשי צוותים רפואיים מבתי החולים שבצפון.

דודה שלי מצד אמא, שהייתה לידי, מתה ממש מול העיניים שלי. נשארתי לכודה מתחת להריסות כמעט שעה ואז חילצו אותי ופינו אותי לבית של שכנים. אבא שלי, שספג רסיסים בכל הגוף ובעיקר באגן, בא איתי. אחי אחמד חולץ עוד לפניי, חצי שעה אחרי ההפצצה, ואמא שלי, שנכוותה ביד וספגה רסיסים וחבלות בגוף לוותה אותו לבית החולים אבל הוא לא שרד. היא חזרה אחרי חצי שעה ואמרה שהוא נפטר. [...] באותו יום חילצו מתחת להריסות גם את הגופות של דוד שלי מצד אמא, אשתו והדודות שלי מצד אמא. הם נקברו זמן קצר אחר-כך ולא הספקתי להיפרד מהם. בשעות הערב חילצו גם את הגופה של סבא שלי.

[...] הלכתי לבית חאנון. כל-כך התגעגעתי למקום וכשהגעתי לכניסה לעיר, אחרי שנה וחצי, הייתי מאושר. בהתחלה ראיתי כמה בתים שעדיין עמדו, אבל ככל שנכנסתי עמוק יותר לעיר הזדעזעתי יותר. הייתי המום מהיקף ההרס. שם שום בית לא עמד שם. זו הייתה זירה של חורבן. לא הצלחתי לזהות בתים של קרובי משפחה, חברים ושכנים. בסוף מצאתי את הבית שלנו. הוא שוטח לגמרי וככה גם הבתים שסביבו. לא דמיינתי לעצמי שהמראות יהיו כל-כך קשים. כל הזמן קיוויתי שאמצא בבית שלנו משהו שאוכל לקחת איתי, אבל לא נשאר כלום. הרגשתי עוול וכאב קשים מנשוא.

חשבתי שבעלי והילדים שלי רק נפצעו אבל כשהגעתי גיליתי קודם כל ששני הבנים שלי, סולימאן ומוסטפא, נהרגו וכבר הועברו לתאי קירור. הייתי בהלם, ולא הייתי מסוגלת ללכת לראות אותם. כששאלתי על בעלי ועל מלכ אמרו לי שגם שניהם נהרגו ושהגופות שלהם מבותרות. הגופה של בעלי נשארה באמבולנס במשך יומיים, כי הוא לא הצליח להגיע לבית החולים עד שהצבא נסוג מהאזור.

המצב בכלא עופר היה אפילו קשה יותר מבשדה תימן. העלבות, מכות, השפלה, ביזוי, כריעה ממושכת על הברכיים עם הידיים מעל הראש. הרגשתי כמו עבד. נחקרתי על ידי קצין שב"כ. בדרך לחקירה, החיילים הרביצו לי מכות רצח. החוקר אמר שקוראים לו "קפטן גיהינום". זה באמת היה גיהינום. הוא היה אומר לנו "ברוכים הבאים לגיהינום".

אנחנו סובלים מקור עז באוהל ואין לנו אמצעי חימום, כי אין חשמל ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות עצי הסקה, הם יקרים מאוד. אין לנו גם מספיק שמיכות ובגדי חורף. בלילות מסתובבות בין האוהלים להקות של כלבים משוטטים והילדים שלי מפחדים מאוד. החיים באוהל היו מספיק קשים גם בקיץ. אשתי סבלה מכאבי ראש ממושכים לאורך כל הקיץ בגלל החום. וסבלנו גם מחרקים ומכרסמים.

במהלך הפסקת האש שהייתה בתחילת המלחמה, כשחזרתי לבית הספר שבו גרנו מהשוק, פתאום ראיתי את מוחמד בבית הספר, הוא הגיע דרך מחסום נצרים. התחלתי לצרוח בקול רם, חיבקתי אותו ונישקתי את הרגל הפצועה שלו. מוחמד חיבק אותי חזק ובכה. זאת הייתה הפתעה גדולה מאוד, לא ידעתי אם אראה אותו שוב [...] בתחילת חודש אפריל, אבד הקשר עם מוחמד [...] בשלב מאוחר יותר מישהו הודיע לי שהוא נהרג.

ממש לפני שנרדמתי, רנא [אשתי] הניקה את עאאישה ובדקה שהיא בסדר. התינוקת ישנה עם שנינו. התעוררנו בשעה שש בבוקר. הרמתי את עאאישה והיא הייתה כמו גוש קרח, קרה ונוקשה וכחולה, והעיניים שלה היו פקוחות. הרמתי אותה המום לגמרי. היא לא נשמה.

הדיל [אשתי] התעוררה מוקדם בבוקר והלכה לשירותים וכשהיא חזרה לאוהל היא בדקה מה שלום הילדים ומצאה את עלי קפוא מקור. הוא לא נשם והפנים שלו היו כחולות. היא התחילה לצעוק וקראה לי: 'תתעורר, תראה את עלי, מצאתי אותו קפוא, עם פנים כחולות'. התחלתי לצעוק ולבכות ואמרתי: 'יא אללה, אל תיקח אותו ממני'.

[...] ראיתי גופות עפות בחצר בית הספר [...] בהתחלה קפאתי בהלם, לא הייתי מסוגל לזוז בכלל במשך כמה דקות. כשהתאוששתי ניסיתי לעזור לפצועים ולפנות את ההריסות מעל הנפגעים [...] אנשים פינו את הפצועים וההרוגים באמצעות רכבים פרטיים ועגלות עם חמורים. ממה שראיתי רוב ההרוגים נפגעו בראש ובחלק גוף עליון, ופצועים רבים ניכוו קשה. אספתי מאות חלקי גופות בטבח הזה.

״אזור צפון הרצועה הוחרב והושמד. אנשים מתים ברחובות, ואף אחד לא יכול לפנות את ההורים או הפצועים״ אחמד אל-עסכרי, ספר בן 36, נשוי ואב לשלושה, מספר על התנאים הלא-אנושיים בצפון רצועת עזה היכן שישראל החלה בטיהור אתני של האזור.

זרקתי את עצמי לתוך האש והצלחתי להוציא את עבד א-רחמאן, את רהף, את פרח ואת אשתי שישנה לידה. ראיתי את האש שורפת את גופו של שעבאן, שישן על כיסא מעץ ממש בצמוד לנקודה שהופצצה. ראיתי את הפנים שלו נמסות מהלהבות, זה היה מחזה מחריד. ברגעים האלה הגעתי לשיא של תבוסה ושל שבר, ואמרתי לו ׳מחילה, בני היקר, אבל אני לא יכול לעזור לך׳.

אחמד אבו פול, פרמדיק בן 40 ממחנה הפליטים ג'באליא, מסר בתחילת השנה עדות לבצלם על הפצצת בנין משפחתו בה איבד 28 מבני משפחתו, כולל אחת מנשותיו ושלושה מארבעת ילדיו. על רקע הטיהור האתני שישראל מבצעת בצפון רצועת עזה, חזרנו לאחרונה לאחמד שסיפר על המצב ההומניטרי המדרדר באזור. ״אלה הימים הכי מסוכנים שחווינו בצפון רצועת עזה [...] המצב של האנשים קשה מאוד, אין שום תנאי מחייה בסיסיים. המים לא ראויים לשתיה. ויש גם מצור הדוק על האזור המצומצם הזה.״

החיילים סימנו לנו באיזה נתיב ללכת אבל היה שם ירי חסר הבחנה של צלפים והם פצעו את אמא שלי ברגל. הם פצעו גם עוד אישה והרגו שניים מהשכנים שלנו, איש מבוגר שהיה על כיסא גלגלים ועוד צעירה. בילאל ואני הרמנו את אמא שלי ומצאנו מחסה במחסן של אחד הבתים שהופצצו באזור. [...] קרענו את החולצות שלנו וניסינו לחבוש את הרגל של אמא כדי לעצור את הדימום. ישבנו במחסן 13 אנשים כל הלילה ושמענו הפצצות והפגזות. אחר-כך התגנבנו לבתים הרוסים באזור כדי לחפש אוכל ושמיכות אבל לא מצאנו כלום.

בסוף דצמבר 2023 נעלמו עקבותיו של אחי, מייסרה אל-עג'ורי, בן 30. התקשורת הייתה מנותקת באותה תקופה. חיכינו יומיים והוא עדיין לא הגיע. חיכינו שבועיים ומייסרה לא חזר. אחרי שהצבא נסוג מהעיירה ותושבים חזרו לשם הלכנו לשם כדי לחפש את מייסרה. לא מצאנו אותו במספרה שלו וכשהגענו לבית שהוא שכר גילינו שהוא הופצץ. אנחנו לא יודעים אם הוא היה שם. חיפשנו גם בבתי החולים והודענו לצלב האדום אבל לא הצלחנו לקבל שום מידע.

הפרידה מאחותי היא קשה מנשוא, אבל אני מקבלת את הגורל הזה מאלוהים. היום אוסאמה בן תשעה חודשים. אמאני תמיד ביקשה ממני לשמור עליו ולדאוג לו, כאילו שהיא הרגישה מראש שהיא הולכת למות. היא תמיד אמרה לי ״את תהיי זו שתדאג לו, כי את דומה לי״. הוא היה הכול בחייה של אמאני, וכשאביו נהרג היא ניסתה לפצות אותו. אני לא יודעת במה חטא אוסאמה שנגזר עליו לחיות ולגדול בלי אמא ואבא. אין לזה שום הצדקה. הם נרצחו בדם קר, והבן שלהם נותר יתום. אני עצובה ומרחמת עליו, ועל אחותי ובעלה, שציפו לילד במשך 16 שנה, וכשסוף סוף קיבלו את אוסאמה - מיד נהרגו ועזבו אותו לעד.