שיפא א-דקי

בת 35 ואם לשלושה מדיר אל-בלח, מספרת על הטיפול באחייניותיה הפעוטות שרגליהן נקטעו לאחר הפצצה שבה נהרגה אמן ואביהן נפצע קשה

עד המלחמה גרתי עם בעלי ושלושת הילדים שלנו, עומר, בן 11, איסמאעיל, בן תשע, ושאם, בת שנתיים וחצי, במחנה הפליטים ג'באליא שבצפון רצועת עזה. היום אנחנו גרים אצל ההורים שלי בעיר דיר אל-בלח בדרום הרצועה.

עזבנו את הבית כבר בתחילת המלחמה ועברנו להורים שלי, כמו שעשינו גם במלחמות קודמות, כי אני מפחדת מאוד מההפצצות. הבית של ההורים שלי קטן ואנחנו מצטופפים פה בערך 12 נפשות.

עד לפני שבוע, אחי מוחמד, בן 26, גר עם אשתו שיימאא, בת 25, ושתי הבנות שלהם חנאן, בת שלוש, ומיסכ, בת תשעה חודשים, בקומה השנייה של בניין דו-קומתי במרחק של בערך 500 מטרים מהבית של ההורים שלי. בקומה הראשונה של אותו בניין גר בן דוד שלי בילאל א-דקי, בן 26, עם אשתו ויסאם, בת 25, ושתי הבנות שלהם ג'יהאן, בת שלוש, ולינדא בת שנה וחצי.

מוחמד, אשתו והילדות היו מגיעים אלינו לבית של ההורים שלי כמעט כל יום. הם היו מביאים לנו מצרכים ומבלים את רוב היום אצלנו ואז חוזרים לבית שלהם.

ב-3.9.24, בסביבות 16:00-15:30 הייתי בבית ופתאום היה רעש אדיר וטיל נפל ליד הבית. ניגשתי מהר לחלון וראיתי עשן ולהבות. אחי יוסף יצא מייד החוצה לראות מה הופצץ והבן שלי עומר הלך איתו.

תמונה

התקשרתי לאחי מוחמד ולאשתו שיימאא אבל הם לא ענו ואז התקשרתי לבן דוד שלי בילאל והוא ענה ואמר לי שהוא לא בבית. ממש אז עומר חזר צורח ובוכה ואמר שטילים נפלו על הבית של מוחמד.

אמא התחילה לבכות ולצרוח, ואני ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי לה שההפצצה הייתה רחוקה ולא יתכן שפגעה בהם. אבל כמה דקות אחר-כך אמרו בחדשות שבית משפחת א-דקי הופצץ ושאישה והילדה שלה נהרגו, ויש פצועים.

בינתיים בילאל כבר הצליח להגיע לבית שלהם ולחלץ משם את אשתו והבנות בריאות ושלמות. הוא הביא אותן אלינו. הן היו יחפות. ויסאם, אשתו של בילאל לחשה לי ששיימאא נהרגה. כמה דקות אחר-כך נודע לנו שיימאא אכן נהרגה ומוחמד ושתי הבנות שלהם, חנאן ומיסק, נפצעו ופונו לבית החולים שוהדאא אל-אקצה. אמרו שהגופה של שיימאא נקרעה לגזרים.

תמונה

אני נשארתי בבית עם אמא ואבא שלי ואחותי חיכמת הלכה לבית החולים. היא עדכנה אותי משם שמוחמד נפצע קשה ומאושפז במחלקה לטיפול נמרץ ושהרופאים כרתו את שתי הרגליים של חנאן ויש לה גם פגיעה במעיים ובמעי הגס, כוויות בפנים ורסיסים בידיים. למיסק כרתו את כף רגל שמאל, ויש לה רסיסים בכל הגוף. חיכמת סיפרה שהגופה המבותרת של שיימאא הובאה לבית החולים ושכבר קברו אותה.

לא הייתה לי אפילו הזדמנות להיפרד משיימא, וגם לבעלה ולבנות שלה לא הייתה הזדמנות כזאת. אבא ואמא שלה, אחותי חיכמת ואחי יוסף נפרדו ממנה לפני הקבורה. אלה היו רגעים מאוד קשים.

תמונה

אחרי שהאחייניות שלי יצאו מחדר הניתוח הלכתי לבית החולים כדי לראות אותן, ואחותי חיכמת חזרה הביתה כדי להיות עם אבא ואמא שלנו. עכשיו אני אחראית על האחייניות שלי. אני נמצאת לידן בבית החולים כל היום. מצבה של חנאן קשה מאוד. יש לה חום והיא בוכה יומם ולילה, מתלוננת על כאבים ומבקשת את אמא שלה. כרגע אסור לה לאכול ומותר לה לשתות רק מעט מים. גם מיסק, שכף רגלה נכרתה, אוכלת מעט מאוד. הבנות הפעוטות האלה התייתמו מאם, אבל לא סיפרתי להן שאמא שלהן נהרגה. הן לא מבינות עדיין מה זה מוות. הן לא יודעות שהיא לעולם לא תחזור. אני אומרת להן שאמא תבוא אחר-כך.

אחי מוחמד במצב קשה. אני לא יכולה לבקר אותו כי הוא בחדר בטיפול נמרץ ואסור להיכנס אליו. אני רואה אותו רק מבעד לחלון. הוא עבר כמה ניתוחים וצריך לעבור עוד. הם מכניסים אותו שוב ושוב לחדר ניתוח כדי לנקות לו את הפצעים ולהוציא רסיסים. פעם אחת הוא הסתכל עליי ונד בראשו והרגשתי שהוא בהלם. לא יכולתי לראות אותו ככה.

מוחמד אהב מאוד את אשתו, שיימאא. הם היו משפחה קטנה שחיה חיים נורמליים. אבל הם לא הספיקו לחוות הרבה שמחות. בתוך רגעים ספורים הוא איבד את אשתו, בלי שום סיבה, נפצע קשה ושתי הבנות שלו נפצעו והרגליים שלהן נקטעו. לפעמים הבת הפעוטה שלי, שאם, מגיעה איתי לבית החולים. אני רואה איך היא משתאה ומתפלאה כשהיא מסתכלת על חנאן ומיסק. היא מסתכלת על הרגליים שלהן ואומרת "מה, וגם מיסק?", מה קרה להן?".

תמונה

אני מסתכלת עליהן ונצבט לי הלב. איך הן ימשיכו בחיים שלהן ככה, בלי רגליים, בלי אמא. אני מפחדת מהרגע שחנאן ומיסק ישאלו אותי על הרגליים שלהן. מה אענה להן? כשאלך לקנות נעליים לילדים שלי, מה אעשה עם חנאן ומיסק כשישאלו אותי למה אני לא קונה להן? אם יאמרו לי "אני רוצה לשחק", "אני רוצה לרקוד", "אני רוצה לרכוב על אופניים" – מה אוכל לענות להן?

הן תמיד שיחקו בבית של סבא וסבתא שלהן. אבל כשהן ישתחררו מבית החולים יחזרו לשם, הן לא יוכלו לשחק כמו שהן נהגו. איך הן יסתגלו למצב החדש? הן איבדו את אמא שלהן, את האהבה, החמלה והביטחון שהיא נתנה להן ואיבדו גם את הרגליים שלהן, את היכולת להתנועע ולשחק. כל דבר יפה בחיים שלהן אבד. הילדות שלהן נגזלה. מה הן פשעו שכל עולמן חרב עליהן כך?

אני אחראית עכשיו לדאוג להן, אבל אני לא אמא שלהן. אני מאוד מקווה שאוכל לפצות אותן על כל האובדן הזה, אבל גם מודעת לזה ששום דבר לא יכול לפצות על חיק האם שאבד. מה אעשה כשהמלחמה תסתיים? האם אשאיר אותן אם אבא שלהן ואחזור לבית שלנו בצפון הרצועה? איך אוכל לעזוב אותן? אחרי שאיבדו את אימא שלהן הן זקוקות לי.

זו הייתה משפחה קטנה שלא גרמה עוול לאף אחד, ועולמה חרב עליה. הם הופצצו בדם קר.

חנאן ומיסק זקוקות להשלמת טיפול מחוץ לרצועת עזה ולהתקנת פרוטזות, אבל למרבה הצער כל המעברים מעזה ואליה סגורים עכשיו. אין תרופות ואין מצרכים רפואיים. עבורן, פרוטזות יהיו נחמה קטנה. הן לעולם לא יפצו אותן על הרגליים שאיבדו, אבל הן יוכלו לעזור להן, לפחות באופן חלקי.

אני במצב נפשי גרוע. אני מפחדת כל הזמן על המשפחה שלי, מפחדת לאבד את אחד הילדים. בכל פעם שאני שומעת רעש של מטוסים אני נחרדת מהמחשבה שאאבד עוד מישהו מהיקרים לליבי.

החיים שלנו עכשיו הם טרגדיה מתמשכת, כמו החיים של כל מי שנעקרו מבתיהם בצפון הרצועה ואיבדו בני משפחה או שקרוביהם נפצעו. אני חיה באימה, פחד ומתח בלתי פוסקים בגלל ההפצצות ויודעת היטב שאין מקום בטוח ברצועה. בשביל המטוסים הישראליים, כל התושבים ברצועה, לא משנה איפה גרו, מי הם ובני כמה הם, הם מטרות. הצבא לא מבחין ולא מבדיל בין האנשים פה בשום צורה.

מצבנו הכלכלי קשה. לפעמים אנחנו מקבלים סיוע במזון. המחירים של הירקות והפירות גבוהים ואני לא יכולה לספק את הצרכים של הילדים שלי. זה יוצר תחושת חוסר אונים שקשה לי מאוד להתמודד איתה.

אני חוששת מאוד גם שלא נוכל לחזור לבתים שלנו. אנחנו חיים באי ודאות, לא יודעים מה יקרה איתנו ומה יעלה בגורלנו. אין לנו עתיד.

אני קוראת לעולם כולו, שימו קץ לשפיכות הדמים הזאת! תפסיקו את ההשמדה בעזה! איפה הקהילה הבינלאומית ולמה היא לא מגנה על עלינו? ילדים נרצחים פה בדם קר לעיני העולם כולו ואף אחד לא נוקף אצבע! העולם כולו משתתף במלחמה נגדנו!

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב- 10.9.24

בחודש מארס 2025 גבתה מסרה שפא א-דקי עדות נוספת לתחקרנית בצלם אולפת אל-כורד וסיפרה:

תמונה

חנאן ומיסק שוחררו מבית החולים שוהדאא אל-אקצה ב-21.1.25. הן עברו טיפולי פיזיותרפיה במרכז שיקום ברצועה ואז קיבלנו עבור שתיהן הפנייה לטיפול בחו"ל. כמה מוסדות וארגונים בינלאומיים שראו פרסומים שלנו ברשתות על המצב שלהן פנו אלינו, אבל הם אמרו שרק בן משפחה אחד יוכל ללוות אותן ואני לא רציתי לנסוע בלי הילדים שלי.

ואז יצרה איתי קשר עובדת של ארגון קנדי ואמרה שהם רוצים לדאוג לטיפול בחנאן ומיסק, והם יכולים לסדר לילדים שלי לגור במשך שנה אצל משפחה בקנדה, כדי שאני אוכל להיות איתן בבית החולים. התחלנו לעשות את כל הסידורים לנסיעה, אבל אחרי כמה זמן התקשרו אליי שוב מהארגון הזה ואמרו לי שאנחנו צריכים להגיע קודם כל למצרים, ומשם ימשיכו את ההליכים.

בהתחלה סירבתי לנסוע למצרים, כי חששתי שניתקע שם ולא נוכל להמשיך לקנדה. אבל התקשרו אלינו מארגון הבריאות העולמי ואמרו שהסדירו את הנסיעה שלי,של חנאן ומיסק ושל הילדים שלי עומר, איסמאעיל ושאם למצרים ב- 15.2.25 והחלטתי לנסוע בכל זאת. עכשיו אנחנו כבר בערך חודש במצרים. הבנות מאושפזות בבית חולים אבל אין להם פה במצרים טיפול להציע להן, ואמנם יכולים לעשות להן פרוטזות אבל שום מעקב אחר-כך. כרגע הן מקבלות רק ויטמינים וטיפולי פיזיותרפיה. אבל הן יזדקקו לפרוטזות ולהמשך טיפול ומעקב כל עוד הגוף שלהן מתפתח, והן לא יוכלו לקבל את זה במצרים.

אנחנו כולנו נמצאים פה בבית החולים – מיסק וחנאן מאושפזות ואנחנו ישנים פה יחד איתן, בתוך בית החולים. אני עדיין מחכה שימצאו להן פתרון טיפולי יותר טוב וסידור בשבילי ובשביל הלילדים. אבל בינתיים הבנתי שקשה לקבל אשרות כניסה למדינות אחרות בשביל הטיפול כי כולן חוששות מהגירה מעזה. יכול להיות שלא נצליח לקבל אשרות.