אחמד מטר

בן 32, תושב בית חאנון, סיפר על העקירה והאובדן במהלך המלחמה ועל החזרה לבית חאנון, שם גילה כי לא נותר דבר מבית משפחתו

אני והמשפחה שלי גרנו באזור אל-בורא בבית חאנון, ליד מחסום ארז. עזבנו את הבית שלנו כבר ביום השני למלחמה, 8.10.23, כי היו הפצצות כבדות באזור שלנו והצבא הכריז עליו כאזור לחימה והורה לכולם להתפנות.

יצאתי מהבית עם ההורים שלי ועם דודה שלי מצד אבא, ריחאב מטר, בת 64 שנעזרת בכיסא גלגלים. האחים והאחיות שלי כבר נשואים ולא גרו איתנו בבית. בהתחלה עברנו לבית של אחי אכרם, בן 40, באזור אל-פאלוג'ה במחנה הפליטים ג'באליא. באותו ערב כבר הפציצו את הבית שלנו ואת הבתים שקרובים אליו בבית חאנון וכבר לא היה לנו בית לחזור אליו.

אבל גם ליד הבית של אכרם היו הפצצות כבדות ונאלצנו לעקור שוב, הפעם לבית ההורים של אשתו, ברחוב אל-ג'לאא שבמערב העיר עזה. נשארנו שם עד הפסקת האש הראשונה ואז חזרנו לבית של אכרם. הבית שלו ניזוק בהפצצה ומצאנו שם שתי גופות של שני אנשים שלא הכרנו. הדם שלהם עוד היה על הקירות. ניסינו לנקות ולסדר שם כמה שאפשר.

בערך שבוע אחרי שהסתיימה הפסקת האש, הצבא הישראלי חידש את ההפצצות הכבדות באזור. עקרנו שוב, הפעם לבית של חברים שלנו בשכונת א-שייח' רדוואן במערב העיר עזה. נשארנו אצלם הרבה זמן. כשהצבא נסוג ממחנה ג'באליא, חזרנו לבית של אכרם באל-פאלוג'ה ומשם עברנו מאוחר יותר לבית של דוד שלי מצד אמא, במרכז מחנה הפליטים ג'באליא, ליד בית החולים "אל-ימן א-סעיד".

אחי איימן, שגם הוא נשוי, גר עד המלחמה בשכונת א-ספטאווי במערב מחנה ג'באליא. כשפרצה המלחמה הוא עקר עם המשפחה שלו לבית של משפחת אשתו, קרוב למרפאה של אונר"א במרכז המחנה. היו שם בבית בערך שישים עקורים. באחד הימים הצבא הישראלי ירה רימוני גז מדמיע לתוך הבית. הבת התינוקת שלו, סידרא, בת שנה, כנראה נפגעה משאיפת הגז ופיתחה דלקת ריאות. היא סבלה מקשיי נשימה וחום גבוה במשך שלושה שבועות והיתה מחוברת לחמצן בבית חולים ונפטרה ב-6.1.24 כשהחשמל נותק. אבא שלי היה קשור מאוד לסידרא והאובדן שלה כאב לו מאוד. הוא בכה עליה בלי הפסקה. לא שמענו אותו יותר צוחק, הוא לא רצה לשבת איתנו והתבודד. הלב שלו נשבר. מעולם לא ראיתי אותו עצוב כל-כך.

אחרי כמה זמן, אבא התחיל להרגיש כאבים חזקים בקיבה והעיניים שלו הצהיבו. הוא הלך לכמה רופאים. בהתחלה חשבו שיש לו צהבת נגיפית, שהתפשטה ברצועה בזמן המלחמה, אבל המצב שלו הדרדר. עשו לו אולטרסאונד בבית החולים אל-מעמדאני והתברר שיש לו סרטן שכבר התפשט בגוף שלו. הוא נפטר שבוע אחר-כך, ב-21.5.24. אני חושב שמה שהרג אותו זה העצב על האובדן של סידרא.

באותה תקופה התחילה הפלישה השנייה למחנה ג'באליא. אנחנו עברנו שוב לשכונת א-שייח' רדוואן ונשארנו שם עד שהפעילות של הצבא הישראלי הסתיימה. אחר-כך חזרנו לבית של דוד שלי מצד אמא, ליד בית החולים "אל-ימן א-סעיד". בשלב הזה החיים כבר היו יותר נסבלים. כבר לא היה ממש רעב. אפשר היה להשיג קצת מצרכי מזון והיו גם מים לשתייה.

נשארנו שם עד הפלישה השלישית למחנה, ב-6.10.24. באותו יום הגיע קוואדקופטר וכרז לנו לצאת מהמחנה. הלכנו לבית לאהייא, לבית שדודה שלי ריחאב עזבה כשעקרה איתנו בתחילת המלחמה. הימים שעברו עלינו שם היו מהקשים ביותר. הפצצות בכל מקום, חגורות אש ורעשים מחרידים. היינו בלי חשמל, בלי מים, ובלי אוכל.

אחר-כך הצבא הישראלי הורה לפנות גם את אזור בית לאהייא. יצאנו כל המשפחה לכיוון המחסום של הצבא במזרח מחנה הפליטים ג'באליא – אני ואחי אכרם, אשתו והילדים שלו, אחותי והילדים שלה אמא ודודה שלנו מצד אבא בכיסא הגלגלים שלה. הגענו למחסום מותשים ושם הפרידו את הנשים מהגברים. אמא שלי, דודה שלי ואחותי עברו והלכו למחנה הפליטים א-שאטי, ממערב לעיר עזה. אותי ואת אחי עכבו במחסום, כי הצבא הישראלי רצה לסרוק את הפנים שלנו. אחר-כך נתנו לנו לעבור והלכנו בעקבותיהן למחנה א-שאטי. נשארנו שם בבית של חברים עד ששמענו שנחתם הסכם הפסקת האש.

במחנה א-שאטי היו גם דודה שלי מצד אבא, סוהילה, בת 67, והבן שלה אחמד אל-חלבי, בן 37, גרוש ואב לילד בן שבע, שיש לו מוגבלות נפשית. לפני חודש בערך אחמד נעלם ומאז אנחנו לא מצליחים למצוא אותו. הבן שלו ודודה סוהילה בוכים עליו כל הזמן. אנחנו לא יודעים מה קרה איתו, אולי נהרג ואולי נעצר על ידי הצבא הישראלי. זמן קצר אחר-כך קרה לדודה סוהילה עוד אסון. היא גם איבדה את הנכדה שלה, הדיל איסמאעיל אל-השים, בת 14, שנהרגה מירי של הצבא כמה שעות לפני תחילת הפסקת האש, ב-19.1.25 כשאנשים חשבו שהיא כבר בתוקף והתחילו לנסות לחזור לבתים שלהם. הדודה סוהילה במצב נפשי מאוד קשה עכשיו והיא לא מפסיקה לחפש את הבן שלה.

ביום שהכריזו על הפסקת האש, לא הצלחתי לשמוח בגלל הפחד שהמלחמה תתחדש. באותו בוקר קמנו מוקדם, אכלנו ארוחת בוקר, ואז הלכתי עם אחי אכרם, הילדים שלו ועוד חברים לבדוק את המצב במחנה ג'באליא ואת הבית של אכרם.

כשיצאנו מהבית של החברים ראינו נחשול אנושי נע לכיוון מחנה ג'באליא. כשהגענו לרחוב א-ספטאווי, ראינו הרס עצום, בלתי נתפס. כמעט שלא נשארו בניינים עומדים. הדרך הייתה קשה. הרחובות מלאים אבנים, הריסות וברזלים. היו קצת מבנים שעוד עמדו, אבל לא מגדלי מגורים. כולם היו על האדמה.

הגעתנו לצומת אבו שרח' ואזור אל-פאלוג'ה. זה היה מקום ללא חיים. כבר אין עצים, אין מבנים, אין דרכים ואין מדרכות. הלכנו על שברי הבניין ברחובות ההרוסים. בכל מקום אבק וחול. המקום נראה כמו אחרי רעידת אדמה.

בסוף הגענו לבית של אכרם באזור אל-פאלוג'ה. היה קשה לזהות את המקום בגלל ההיקף העצום של ההרס. שאלנו בחור אחד איפה אנחנו כי לא זיהינו. הבתים נגרפו על ידי דחפורי הצבא. אכרם הגיע כמה דקות לפני למקום שבו עמד הבית ומצאתי אותו מסתכל על החורבות בעצב. הוא נבר בין ההריסות בניסיון למצוא בגדים או שמיכות בשביל הילדים שלו.

אחר-כך הלכתי למרכז מחנה ג'באליא כדי לראות מה מצב הבית של דוד שלי מצד אמא. גם שם הכול היה חרב. האזור של "כיכר ששת השהידים" פשוט נמחק. שוטח לחלוטין.

הגעתי לבית החולים "אל-ימן א-סעיד" ומצאנו אותו שרוף והרוס. ראיתי כמה תושבים מנקים אותו כדי לגור בו. כל הבתים מסביב לבית החולים היו הרוסים, ביניהם הבית של דוד שלי, שבו שהינו בשלב מוקדם יותר במלחמה. הכול הרוס. לא נשאר כלום מהחיים שהיו שם. אנשים מיואשים הסתובבו ברחוב ודיברו עם עצמם. עברתי בדרך על פני קבוצה של נשים בוכות, שלא ידעו מה לעשות, חסרות אונים מול ההרס האדיר.

ראיתי בתי ספר שהצבא הישראלי שרף והרס ואנשים שניקו גם אותם כדי לגור בהם, למרות שלא היו שם שום תנאים ראויים.

תושבים במחנה ישבו בצידי הדרכים כשהפנים שלהם מביעות עצב וייאוש. אנשים התקשו לזהות את הבתים שלהם, וכשמצאו את החורבות שלהם רק ניסו למצוא בגדים או שמיכות מתחת להריסות.

חשבתי להמשיך לבית שלנו בבית חאנון, אבל לא יכולתי. הייתי מיואש והמום מהיקף ההרס במחנה ג'באליא והלכתי לבית של אח שלי איימן בשכונת שייח' רדוואן.

למחרת קמתי והלכתי לבית חאנון. כל-כך התגעגעתי למקום וכשהגעתי לכניסה לעיר, אחרי שנה וחצי, הייתי מאושר. בהתחלה ראיתי כמה בתים שעדיין עמדו, אבל ככל שנכנסתי עמוק יותר לעיר הזדעזעתי יותר. הייתי המום מהיקף ההרס. שם שום בית לא עמד שם. זו הייתה זירה של חורבן. לא הצלחתי לזהות בתים של קרובי משפחה, חברים ושכנים.

בסוף מצאתי את הבית שלנו. הוא שוטח לגמרי וככה גם הבתים שסביבו. לא דמיינתי לעצמי שהמראות יהיו כל-כך קשים. כל הזמן קיוויתי שאמצא בבית שלנו משהו שאוכל לקחת איתי, אבל לא נשאר כלום. הרגשתי עוול וכאב קשים מנשוא. אבל לצידם, הייתה בי גם שמחה על זה שהצלחתי לחזור לשם.

איבדנו הכל, כמו כל האנשים בבית חאנון. הצבא החריב את צפון רצועת עזה – בית לאהיא, בית חאנון, מחנה הפליטים ג'באליא. אין תשתיות לחיים: אין בתים, אין דרכים, אין רחובות ואין מים. למרות הכול, חלק מהתושבים התחילו לפנות את הריסות הבתים שלהם כדי להציב במקומן אוהלים, ולגור איפה שעמדו הבתים שלהם.

עכשיו אני מחפש דירה להשכרה, שתהיה לנו לפחות קורת גג כלשהי. לא נוכל לגור באוהל עם אמא שלי הקשישה ודודה שלי שנעזרת בכיסא גלגלים.

* העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-22.1.25