הנאא אל-קרינאווי

בת 34, תושבת מחנה הפליטים אל-בוריג', סיפרה על האובדן של אחותה אמאני ובעלה שנהרגו בהפצצות, ועל אחיינה התינוק שנותר יתום בחזקתה:

תמונה

בתחילת המלחמה אחותי, אמאני, בת 36, הייתה בחודש השביעי להריונה. במהלך 16 שנות הנישואין שלה היא ניסתה להיכנס להריון ללא הצלחה ועברה הרבה טיפולים, כולל ארבע הפריות חוץ גופיות שנכשלו. ההפריה החמישית הצליחה והיא נכנסה להריון.

בבוקר ה-7 באוקטובר, אמאני נתקפה פחד מהטילים והתחילו לה צירים. היא נסעה עם אחותנו סיהאם לבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח, אבל התנאים שם היו קשים והעבירו אותה לבית חולים אל-עוודה במחנה הפליטים א-נוסייראת. אבל גם באל-עוודה לא יכלו לקבל אותה כי אין שם מחלקת פגים, והעבירו אותה שוב, הפעם לבית החולים א-שיפאא בעיר עזה. בגלל שהייתה סכנה לעובר, היא אושפזה במחלקת יולדות וקיבלה זריקות לייצוב הריון. התנאים בא-שיפאא היו קשים מאוד ובסוף, בגלל המוני הפצועים שהגיעו לשם, הם פינו את מחלקת היולדות ובסוף אוקטובר העבירו את כולן לבית חולים הבינלאומי הפרטי אל-חילו שמתמחה בין השאר בטיפולי פוריות, בשכונת א-נסר במערב העיר עזה.

אמאני נשארה באל-חילו רק יומיים או שלושה. היא שמעה מאחד הרופאים שהצבא מאיים להפציץ את בית החולים והחליטה לעזוב, וב-1.11.23 בית החולים אכן הופצץ. אמאני רצתה לחזור אלינו, לאל-בוריג׳, אבל המצב אצלנו היה מאוד קשה וחשבתי שזה מסוכן מדי בשבילה. היא עברה במקום זה לבית של קרובי משפחה במחנה א-נוסייראת, ונשארה בערך חודש וחצי. בתקופה הזו בית המשפחה של בעלה, מוחמד אל-קרינאווי, בן 38, שהיה גם בן דוד שלנו, והבית שלנו שהיה לידו, הופצצו. בהפצצה נהרגו אבא שלו, עלי אל-קרינאווי, בן 65, אחיו, איבראהים אל-קרינאווי, בן 38, ואח שלי, חאזם מוסא אל-קרינאווי, בן 39. אחרי ההפצצה אנחנו עברנו לבית של קרובי משפחה שלנו, גם הוא במחנה אל-בוריג׳. אבל מוחמד ואמא שלו נשארו בבית שלהם, שלא נהרס לגמרי.

ב-11.12.23 נולד בנה של אמאני בניתוח קיסרי בבית החולים אל-אקצה בדיר אל-בלח. היא ובעלה קראו לתינוק אוסאמה. היא שוחררה מבית החולים באותו יום ועברה לבית של קרובי משפחה במחנה א-נוסייראת. במשך עשרה ימים בעלה מוחמד ביקר אותה כל יום כדי לבדוק מה שלומה, וחזר למחנה אל-בוריג׳ כדי לטפל באמו המבוגרת. ב-26.12.23, בערך ב-12 בלילה, הבניין של המשפחה שלו שוב הופצץ והפעם הוא נהרס כליל. זה היה בית בן חמש קומות, וגרו בו הרבה נשים וילדים. מוחמד נהרג, יחד עם אמא שלו מרים אל-קרינאווי, בת 60 ואחיו, סאלם אל-קרינאווי, בן 34. מי ששרד את ההפצצה חולץ מההריסות, אבל את גופות ההרוגים לא הצליחו לחלץ כי ההפצצות הכבדות נמשכו. למחרת הצבא פלש למחנה אל-בוריג׳, ורק אחרי בערך חמישים יום, כשהצבא נסוג, קרובי משפחה חילצו את הגופות בעזרת אנשי ההגנה האזרחית והעירייה.

מייד אחרי ההפצצה הלכנו לאמאני. אבל לא רצינו לספר לה שבעלה ובני המשפחה שלו נהרגו. אמרנו שהייתה הפצצה ושעדיין לא ידוע מה עלה בגורלם. היא הייתה בהלם מוחלט, ואמרה שתיאזר בסבלנות ותמשיך לקוות שימצאו את בעלה בחיים בשביל אוסאמה התינוק. בשלב הזה אני ושאר המשפחה עקרנו לבית ספר א-סלאח בדיר אל-בלח, אבל היה שם צפוף מאוד ובהתחלה חששנו שאם אמאני ואוסאמה הקטן יצטרפו אלינו הוא ייחשף שם למחלות ולכן העדפנו שהם יישארו אצל קרובי המשפחה שלנו בא-נוסייראת. אבל אז הצבא איים להפציץ את מחנה א-נוסייראת ואמאני החליטה בכל זאת להצטרף אלינו.

אחרי שאמאני הצטרפה אלינו בבית הספר, היא החליטה שהיא רוצה לחזור לעבודה שלה, בעמותה שמטפלת בילדים יתומים, והסכמנו שאני אטפל באוסאמה כשהיא בעבודה. העמותה שלחה אותה לעבוד בבית ספר ח׳דיג׳ה בדיר אל-בלח, מול בית הספר שאליו עקרנו. גם בית ספר ח׳דיג׳ה שימש כמחנה עקורים, וחלק ממנו יועד לפצועים ולזקנים. העבודה של אמאני כללה העברת פעילויות לילדים, חלוקת כסף למשפחות וסלי מזון לילדים. ב-27.7.24 בבוקר אמאני הלכה לעבודה והשאירה את אוסאמה איתי. היא אמרה לי שצפוי לה יום עמוס מאוד, ושאולי תישאר בעבודה עד הערב. בשעה 11:00 בבוקר שמעתי פתאום הפצצות חזקות קרוב אלינו. ראיתי שמטוסי הקרב הישראליים הפציצו שוב ושוב ויצרו חגורת אשם. אנשים אמרו ושמעתי מאנשים שההפצצות כוונו לבית ספר ח׳דיג׳ה. השארתי את אוסאמה עם הגיסות שלי ורצתי מאוד לבית הספר. כשהגעתי לשם ראיתי בכל מקום פצועים קשה, הרוגים, חלקי גופות. רוב הנפגעים היו ילדים ונשים. המקום נחרב לחלוטין. פתאום ראיתי את אחותי אמאני בין הגופות. היא נפצעה בראש ובגב וזה היה מראה קשה במידה שאי אפשר לתאר. צעירים שהוציאו אותה מתחת להריסות אמרו שהיא נפצעה קשה, אבל אני ידעתי בוודאות שהיא כבר לא בחיים. פינו אותה לבית החולים שוהדאא אל-אקצה ונסעתי איתה. כשהגענו הרופאים אמרו שהיא מתה. באותו רגע, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא אוסאמה. איך הוא יחיה ויגדל בלי הורים? התחלתי לבכות ולצרוח, הייתי בהלם. ישבתי ליד הגופה שלה במשך כשעתיים ובכיתי. לא היה לי טלפון, אז השאלתי טלפון מחברה כדי להודיע להורים ולאחים שלי שאמאני נהרגה. הם הגיעו לבית החולים ונפרדו מאחותי בעצב ובכאב גדולים.

גם אחרי שהיא נקברה, לא הצלחתי לתפוס את זה שאמאני נהרגה. אחרי ההלוויה חזרתי לבית הספר כדי לבדוק מה שלום אוסאמה, ובדרך אנשים ברחוב אמרו לי שהצבא מאיים להפציץ את בית הספר ושכל מי שהיה שם עזב. מצאתי את אוסאמה עם הגיסות שלי באוהל של קרובי משפחה שלי בדיר אל-בלח. לקחתי אותו לחיקי, חיבקתי אותו ובכיתי. שלושה ימים אחר-כך אני ואוסאמה חזרנו לבית הספר, שלא הופצץ בסוף, ועד עכשיו אנו חיים באחד הכיתות שלו.

הפרידה מאחותי היא קשה מנשוא, אבל אני מקבלת את הגורל הזה מאלוהים. היום אוסאמה בן תשעה חודשים. אמאני תמיד ביקשה ממני לשמור עליו ולדאוג לו, כאילו שהיא הרגישה מראש שהיא הולכת למות. היא תמיד אמרה לי ״את תהיי זו שתדאג לו, כי את דומה לי״. הוא היה הכול בחייה של אמאני, וכשאביו נהרג היא ניסתה לפצות אותו. כולם בבית הספר של העקורים יודעים כמה אמאני דאגה לו ופינקה אותו. עכשיו אני מנסה לספק לו את כל מה שהוא צריך. אני מחליפה לו בגדים ומאכילה אותו, ומנסה לפצות אותו על העדרה של אמא שלו, על הרוך והאהבה שהוא לא יזכה לקבל ממנה. גרים איתנו במחנה העקורים חמישה ילדים שאיבדו את אביהם, אבל אוסאמה הוא הכי קטן וגם התינוק היחיד שאיבד גם את אבא וגם את אמא שלו. חלק מאותם ילדים הם קרובי משפחה שלנו, והאימהות שלהם עוזרות לי לטפל בו ומפנקות אותו גם הן כדי לפצות אותו על מות אמו.

לפני שנהרגה, אחותי הייתה מנסה להראות לאוסאמה התינוק בטלפון תמונה של אבא שלו, שנהרג, ואומרת לו ״תראה, זה אבא שלך״, כדי שיכיר אותו. עכשיו אני מראה לו בטלפון תמונות של אבא ואמא שלו כדי שיכיר אותם, ואומרת לו בבוקר: ״תראה, הנה ההורים שלך, תגיד להם בוקר טוב״. אני לא יודעת במה חטא אוסאמה שנגזר עליו לחיות ולגדול בלי אמא ואבא. אין לזה שום הצדקה. הם נרצחו בדם קר, והבן שלהם נותר יתום. אני עצובה ומרחמת עליו, ועל אחותי ובעלה, שציפו לילד במשך 16 שנה, וכשסוף סוף קיבלו את אוסאמה - מיד נהרגו ועזבו אותו לעד.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-29.9.24