סאאיד אל-ח'טיב

בן 42, גרוש ואב למונא, בת 11, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, סיפר על ההתעללות בשדה תימן ועל אחיינו התינוק שמת בפגייה של בית החולים א-שיפא בעקבות פשיטת הצבא:

עד המלחמה גרתי עם ההורים שלי, אמא שלי, מונא אל-ח'טיב, בת 62, אבא שלי, מחמוד אל-ח'טיב, בן 68, ואחותי, סמאח אל-ח'טיב, במחנה הפליטים ג'באליא שבצפון רצועת עזה.

בתחילת המלחמה, התעוררנו לקול ירי טילים. הבנתי מיד שהמצב חמור ואולי זו התחלה של מלחמה. החלטתי להצטייד במצרכים חיוניים. נשארנו בבית עד הפלישה הראשונה של הצבא הישראלי למחנה הפליטים ג’באליא. הם נכנסו למחנה ממערב, והתקרבו אלינו מאוד. הם הפציצו כמה בתים קרובים אלינו, וירו בכמה בחורים באזור.

כשהצבא התקרב מאוד לאזור שלנו, עברנו כולנו לבית ספר סמוך של אונר״א. לקחנו איתנו מה שיכולנו וישנו שם באחת הכיתות. אחר-כך אני חזרתי הביתה בזהירות רבה כדי להביא ציוד חיוני. במהלך הפלישה הראשונה למחנה הפליטים ג׳באליא, גם המצב בבית הספר היה מסוכן ביותר: הצבא הפגיז והפציץ ללא הפסקה באזור, הרס מבנים וגם כיתר לגמרי את בית הספר למשך שבוע. אי אפשר היה להיכנס או לצאת, נשארנו בלי מים ואוכל, ורחפנים חגו מעלינו כל הזמן. ראינו איך בבית ספר סמוך, הצבא פינה בכוח עקורים, עיכב את הגברים, ואז שרף את המבנה והניף עליו דגל ישראל. היה ירי גם על בית הספר שבו היינו. חלק מהמבנה נפגע ושני עקורים נהרגו. החיילים אסרו עלינו להתקרב לחלונות והורו לכולם להתאסף בקומת הקרקע, בזמן שטנקים הקיפו את בית הספר והחיילים השליכו על השער רימוני הלם.

אחרי שהצבא נסוג והותיר הרס רב באזור, חזרנו לבית שלנו ומצאנו שהוא נפגע קל יחסית, אז נשארנו לגור בו. כעבור חודש, הצבא הזהיר שהוא עומד להפציץ עוד בתים באזור, ונאלצנו שוב לעקור לבית הספר. בשלב הזה הרבה מאוד בתים במחנה כבר נהרסו. תנאי החיים בבית הספר היו קשים ביותר: היה מחסור חמור במים ובאוכל ובמשך תקופה ארוכה סבלנו מרעב, וזה היה אפילו קשה יותר מההפצצות.

במהלך המלחמה, אחת האחיות שלי ילדה את בתה בבית החולים אל-עוודה, וכשהיא השתחררה משם, היא, בעלה והתינוקת הצטרפו אלינו בבית הספר. היה מחסור חמור גם בחיתולים ובתחליפי חלב. הייתי יוצא עם שחר בניסיון להשיג מזון, אבל בקושי הצלחתי. פעם השגתי שק חיטה, טחנתי אותה וערבבתי עם קצת קמח לבן שהיה לנו, והשתמשנו בקמח הזה בחסכנות רבה כדי שיספיק לכמה שיותר זמן. התזונה שלנו הייתה דלה מאוד. לחם בלי כלום וצמחי בר כמו ח'וביזה, שליקטנו. הרבה משפחות נאלצו לאכול לחם שאפו ממספוא שנועד לחיות משק. היה גם מחסור חמור בתרופות. אחייניתי חלתה פעמיים, והטיפול היחיד שיכולנו לתת לה היה חליטות של צמחים. בגלל הרעב אחותי גם התקשתה להניק.

בפלישה השנייה לג׳באליא, המצב הידרדר במהירות: הצבא הפיץ כרוזים שהורו לנו להתפנות ותקף גם את בית הספר שבו היינו. נאלצנו לעזוב. לקחנו רק את החפצים הכי חיוניים ועברנו למחסן קטן במערב העיר עזה. נשארנו שם למשך 21 יום, וכשהצבא נסוג חזרתי למחנה וגיליתי הרס עצום. הפעם גם הבית שלנו נהרס ושלושה בתי ספר במחנה נשרפו עם רכוש העקורים שנשאר בהם. חזרנו להתגורר בכיתה שנפגעה פחות באחד מבתי הספר.

ב-6.10.24, החלה הפלישה השלישית, שהחריבה כמעט לחלוטין את המחנה. הצבא נכנס משני כיוונים והשתמש בדחפורים וברובוטים לפיצוץ מבנים. בבית הספר נפלו רימונים ואחד מהם פגע בכיתה, הרג שלושה אנשים ופצע שניים, בהם אחותי שנפגעה קל. אחר-כך, עברנו לבית של קרובי משפחה ליד בית הספר אל-פאח'ורה, ואז לבית החולים כמאל עדוואן, שם נשארנו. באחד הימים יצאתי להביא מים, בדרך, כשקפצתי מעל גדר, נקעתי את הרגל. אנשים עזרו לי לחזור לבית החולים ואחר-כך נעזרתי בקביים. נשארנו בבית החולים עד שהצבא הורה לכולם להתפנות למחסום האינדונזי. המשפחה שלי יצאה, אבל אני נשארתי כי לא יכולתי ללכת. מאוחר יותר נודע לי כי שהחיילים עצרו למשך 12 שעות את אבא שלי, למרות גילו המבוגר, ואת בעלה של אחותי. אחרי ששחררו אותם, הם נאלצו לצעוד ברגל עד שהצליחו להצטרף לשאר בני המשפחה.

ב-25.10.24, הצבא הישראלי כיתר את בית החולים, שבו שהו עקורים, פצועים ואנשי צוותים רפואיים. כלים כבדים הרסו את הגדר ורמסו אמבולנסים ואוהל ששימש לאחסון תרופות. הצבא הורה לאנשי הצוותים הרפואיים ולעקורים להתאסף במחלקת המיון. למנהל, ד״ר חוסאם אבו ספיה, הם הורו למסור את שמות אנשי הצוות ומספרם. הם דרשו שחלק מאנשי הצוות יתפנו למחסום האינדונזי. הם דרשו גם נתונים על הפצועים והמלווים שלהם. החיילים ערכו חיפושים בכל מתקני בית החולים ובחפצים הפרטיים של האנשים, וכל המלווים של הפצועים נדרשו להזדהות ולהתפשט.

גם אני עוכבתי, נחקרתי והוכיתי. אזקו לי את הידיים, כיסו לי את העיניים ולקחו אותי עם עוד אנשים לאחת המחלקות. החזיקו אותנו שעות ארוכות בתנאים קשים, הכו והשפילו אותנו ואחר-כך העלו אותנו תוך מכות על משאיות, עדיין אזוקים ומכוסי עיניים.

ספרו אותנו והורו לכל אחד לזכור את המספר שלו. אני הייתי מספר 173. אחר-כך לקחו אותנו למקום שהם קראו לו ה"גיהנום". כל הדרך לשם קיללו אותנו, השפילו אותנו וירקו עלינו. אחד הבחורים, שהרים קצת את כיסוי העיניים, ראה שחייל מצלם אותנו בטלפון שלו ומראה את התמונות לחבריו תוך קללות בעברית.

כשהגענו לאתר שהם כינו ה"גיהנום", קיבלו אותנו בקללות ובמכות. השליכו אותנו מהמשאית לקרקע וזה החמיר את מצב הרגל שלי, שעדיין נפוחה עד היום. החיילים גררו אותי כמו בעל-חיים. הושיבו אותנו על הברכיים, בטור. היו שם בחורים שהובאו לשם לפנינו. אחד מהם סיפר לי שהם ביקשו מים ונתנו להם בקבוקים מלאים בשתן. כשהם זרקו את הבקבוקים החיילים קיללו אותם. בזמן שהיינו שם החיילים הכו אותנו ושיסו בנו כלבים. אחד החיילים צעק ל"בריכה" ואז דחפו אותנו לבריכת שחייה ריקה. מרבה המזל, לא נשארנו שם בלילה כי העבירו אותנו למתקן הכליאה שדה תימן.

הנסיעה לשדה תימן הייתה קשה ביותר. החיילים שליוו אותנו באוטובוס היכו אותנו כל הדרך בידיים שלהם ובנשק, כיבו סיגריות על הגוף שלנו, קיללו והשפילו אותנו. הם ציוו על אחד הבחורים לשיר, צחקו ולעגו לו.

כשנכנסנו לשדה תימן הורידו לנו את אזיקי הפלסטיק ואזקו לנו את הידיים לאחור באזיקי מתכת. הורידו לנו גם את התחתונים ונשארנו ערומים לגמרי, עד שנתנו לנו גופייה, תחתונים, חולצה קצרה ומכנסיים – סט בגדים שאיתו נשארנו הרבה זמן.

היינו בערך 20 איש והורו לנו לכרוע על הברכיים. חייל הסתובב סביבנו עם כלב. לקחו אותנו אחד-אחד לחדר קטן, רשמו את הפרטים שלנו, הורידו לנו את כיסוי העיניים מול מצלמה וסרקו את העיניים שלנו, ואז החזירו אותנו. אותי לקחו לחדר ששימש כמרפאה ושם נתנו לי לשתות מים. הרופא שאל "ממה אתה סובל?" סיפרתי לו שנקעתי את הרגל כשקפצתי מעל גדר. הוא נתן לי משכך כאבים וחבש את הרגל, ואז החזירו אותי לאחרים.

אחר-כך הכניסו אותנו לצריף שהיה כמו כלוב ברזל, שבו היה שאוויש (אסיר שהופקד על התקשורת בין הסוהרים לאסירים). היינו עדיין אזוקים לאחור ושם אזקו לנו את הידיים מלפנים עם אותם אזיקי מתחכת והורידו את האזיקים מהרגליים. אחר-כך העבירו אותנו לצריף אחר ושם ישבנו על מיטות בלי מזרנים. השאוויש אמר: "אסור להוריד את כיסוי העיניים – רק להרים קצת". בלילה נתנו לנו מזרנים דקים ובבוקר לקחו אותם.

קיבלנו ארוחת בוקר שכללה לחם יבש ושתי קופסאות לַבַּנֶה ל-40 עצורים. כל אחד קיבל כף לבנה ופרוסת לחם יבשה. בצהריים חילקו קופסת טונה ופרוסות לחם יבש.

באותו יום נכנסה לצריף יחידת דיכוי. הם השליכו רימוני הלם, הורו לנו לשכב על הבטן עם הידיים על הראש, וקיללו אותנו. בסוף הפעולה הם זרקו לתוך הצריף רימון גז מדמיע. כולנו סבלנו משאיפת הגז ובמיוחד אנשים עם בעיות לב ותעוקת חזה. היו עצירים שממש נחנקו ואחד התעלף. בגלל שהיינו במצב קשה לקחו אותנו לשטוף פנים בשירותים.

בשדה תימן, היו ארבעה צריפים ובצריף שבו הוחזקנו בהתחלה התנאים היו קשים במיוחד וכללו מכות והשפלות יומיומיות. הכריחו אותנו לכרוע על הברכיים או לעמוד במשך שעות ארוכות. אסרו עלינו לדבר זה עם זה או לזוז והיה קשה מאוד גם להתפלל כראוי. קיבלנו מעט מאוד אוכל, בעיקר לחם יבש. יותר מכל סבלנו מהקור ומזה שהיינו אזוקים כל הזמן: אכלנו עם אזיקים, התקלחנו עם אזיקים וישנו עם האזיקים, ולפעמים פשוט לא הצלחנו להשתמש בשירותים או להתקלח ככה. פרקי הידיים שלנו הכחילו בגלל האזיקים. ביקשתי מהסוהרים להרפות את האזיקים שלחצו יותר מדי, אבל הם סירבו. עד היום אני סובל מחולשה באצבעות ונימול.

אחרי 20 יום, העבירו אותנו לצריף אחר שבו התנאים היו קצת פחות קשים: לא היו חיילים בתוך הצריף ויכולנו קצת לזוז וגם היה פחות קר. בשלב מסוים הביאו לשם עצורים חדשים שחלקם היו פצועים. אחרי כמה זמן הורידו לנו את האזיקים וכיסויי העיניים. אבל יומיים אחר-כך, יחידות הדיכוי פשטו על הצריף שלנו בבפעולה קשה ואלימה.

אחר-כך העבירו אותנו לחדרי חקירות. החוקר שאל איפה הייתי ב-7 באוקטובר, והאם אני יודע על המיקום של חטופים, מנהרות או אנשי חמאס. הסברתי שאני אזרח רגיל, שאני לא מעורב בפעילות צבאית ושאני מתעסק רק במשפחה שלי. בסוף החקירה הוא הציע לי לשתף פעולה עם הצבא הישראלי ואמר: "תעזור לנו ואנחנו נעזור לך". סירבתי. הוא שאל אם יש לי דרכון, וכשאמרתי שכן, שאל אם אני מתכוון להגר כשאשתחרר. עניתי שלא אוכל לעזוב את אמי ואת בתי.

בדרך מהחקירה ובדרך חזרה היכו וקיללו אותנו.

יום אחד, בזמן שישנו, בחדר 6-5, הגיעה חיילת. אזקו אותנו, כיסו לנו את העיניים, ואמרו לנו לחזור לישון ככה. עבר עלינו לילה קשה. בבוקר, לקחו אותי ועוד 5 עצורים למקום שנקרא B1. כשהגענו לשם, לקחו שניים לחקירה במקום אחר ואותנו השאירו שם. היינו 50 עצורים ב-B1. ישנתי שם על הרצפה והכל שם היה עינוי: האוכל, המים, הכניסה לשירותים. עשו שם פעולות דיכוי בכל יום והחטיפו לנו מכות רצח ברמה שלא ניתן לסבול.

אחרי שסבלנו שם הרבה זמן מהקור, הביאו לנו מעילים קלים והוסיפו תפוח או עגבנייה לאוכל. בגלל מיעוט האוכל, אני ועוד בחורים אחרים התחלנו לצום במשך היום ולשמור את כל האוכל לערב כדי לאכול ארוחה יותר משביעה לפני השינה. כשהחיילים גילו את זה, חיילת החרימה לנו את האוכל ששמרנו ואסרה עלינו לשמור אוכל לערב. נאלצנו לציית. בצריפים אחרים לא צייתו וגם לקחו להם את האוכל וגם הכו אותם.

פעולת הדיכוי האחרונה שחוויתי הייתה שלושה ימים לפני השחרור שלי. הורו לנו לשכב על הבטן והביאו כלבים גדולים מאוד ומפחידים, בגודל של כבשים. הם ציוו על שני עצורים לצאת החוצה. אחד מהם היה רופא בתחום בריאות הנפש. כשהם חזרו, הם סיפרו לנו שבחוץ הפשיטו אותם, וגרמו לכלב גדול לטפס עליהם ולעמוד להם על החזה. הצבא הישראלי רצה להשפיל במיוחד רופאים ואנשי צוותים רפואיים מבתי החולים שבצפון.

היו שם נערים עצורים בני 17-16, שחיילים וחיילות נטפלו אליהם, כמו נער חולה שהם היו מעירים בלילה, מעבירים אותו ממיטה למיטה ומטרידים אותו עד שהוא פרץ בבכי. הם נטפלו גם לאסיר שהיה שופט של בית דין שרעי. הרביצו לו, שברו לו את השיניים הקדמיות והשפילו אותו. אסיר אחר, שסבל מיתר לחץ דם וסוכרת, היה משתין על עצמו בגלל הקור או במהלך פעולות דיכוי, ונאלצנו להתחנן בפני הסוהרים להביא לו בגדים להחלפה. היו אסירים מבוגרים או נכים שנזקקו לעזרה של האסירים האחרים כדי להשתמש בשירותים, וביניהם היה אחד שרגלו נכרתה אחרי שנפגע מירי בכיכר א-נאבולסי, ולא היה לו כיסא גלגלים.

ביום ששחררו אותי, הגיע לצריף קצין שאחראי על העברת אסירים וקרא במספר שלי. הוא אמר לי בעברית: "בוא. אתה במצב טוב? יש לך מחלות? יכול ללכת?". הוא קרא גם לעוד בחורים. היינו בין 10 ל-15 אסירים. באותו לילה, כשהלכתי לישון כבר הבנתי שכנראה שאני באמת משתחרר.

למחרת בבוקר, 29.12.24, הגיעה חיילת וקראה לנו. אמרתי לה את שמי ומספרי, וניגשתי לדלת הצריף. אזקו לנו את הידיים והרגליים, כיסו לנו את העיניים והורו לנו לכרוע. חיכינו ככה בערך חצי שעה, אחר-כך לקחו אותנו בזחילה על הברכיים עם ראש מורכן לצריף אחר. היינו שם כמעט שעה, עד שאספו את שאר האסירים מצריפים אחרים. הרביצו לנו, קיללו אותנו, ואסרו עלינו לזוז. כשביקשנו מים החיילים אמרו ש"אין" וכשביקשנו להיכנס לשירותים הם אמרו ש"אסור".

אחר-כך הגיע שוב הקצין שאחראי על ההעברה ועלינו לאוטובוס. אזקו לנו את הידיים לאחור, וציוו עלינו להניח את הראש על גב הכיסא שלפנינו. האוטובוס נסע לכיוון המעבר. בדרך, החיילים שרו ולגלגו עלינו. הקצין הכריז: "אני הקצין. אתם משוחררים. שאף אחד לא יזוז". הוא ניסה לבלבל אותנו ואמר שלוקחים אותנו למעבר טול-כרם. אבל נסענו למעבר כרם אבו סאלם (כרם שלום).

לפני שהגענו, הקצין אמר: "נוריד לכם את האזיקים מהידיים ומהרגליים ונשאיר את כיסוי העיניים. רק לפני הירידה מהאוטובוס הסירו לנו גם את כיסוי העיניים ונתנו לנו את החפצים שלנו ותעודות הזהות. אבל החפצים שלי נגנבו כבר בבית החולים כמאל עדוואן, ולא קיבלתי חזרה לא את תעודת הזהות שלי ולא את הכסף או הטלפון.

כשירדנו מהאוטובוס, הקצין אמר: "לכו למעבר ותעברו לעזה". הלכנו ופגשנו אנשים מהצלב האדום. בעשר בבוקר, עלינו לאוטובוס ועליו חילקו לנו מים וביסקוויטים. אחר-כך לקחו אותנו לבית החולים האירופי ושם עברנו בדיקות. אנשי הצלב האדום נתנו לנו בגדים וטלפונים כדי שנוכל להתקשר למשפחות, וסכום של 400 שקלים לכל אחד.

אמרתי לאיש הצלב האדום שאין לנו קורת גג, כי המשפחות שלנו בצפון הרצועה. אחר-כך, הגעתי לבית ספר, ושם קיבלתי אוהל אבל הספקתי לישון בו רק לילה אחד כי הוא קרס מהגשם.

עכשיו אני בדיר אל-בלח. אני מתארח כל פעם אצל חברים, מכרים וקרובי משפחה. עד היום לא קיבלתי שום סיוע נוסף, לא אוהל, לא חבילת מזון, ולא מקום לישון בו. מצבי קשה מאוד. אף אחד לא דואג לנו. על אף הסבל הקשה בצפון הרצועה, הייתי מעדיף להיות שם, שם המשפחה שלי מאשר בדרום בתנאים האלה.

אחרי שהשתחררתי נודע לי שהאחים שלי, מוחמד אל-ח'טיב, בן 40 וואאיל אל-ח'טיב, בן 29, נעצרו ב-27.12.24, בבית החולים כמאל עדוואן, ביום שבו עצרו גם את מנהל בית החולים, ד"ר חוסאם אבו ספייה. מוחמד היה מאושפז בבית החולים כי הוא נפצע ביד ימין וברגל ימין. ואאיל היה שם כדי לטפל בו, כי הוא לה היה מסוגל ללכת או להסתדר לבד. הוא היה זקוק לניתוחים, אבל לא הייתה אפשרות לבצע אותם בבית החולים ונתנו לו רק עזרה ראשונה. אני לא יודע אם אחרי המעצר הוא טופל בבית חולים ישראלי.

אני מנסה לברר מה קורה איתם. נודע לי מעצורים ששוחררו שמוחמד איבד הרבה ממשקלו, הוא מותש ומצבו הבריאותי קשה, בגלל הפציעה וההזנחה.

מוחמד נשוי ואב לשלושה. במהלך המלחמה נולד לו בן שהיה זקוק להשגחה רפואית ולא שרד. הוא היה בפגייה בבית החולים א־שיפאא ומת מחוסר חמצן כשהצבא הישראלי פלש לבית החולים. ואאיל נשוי ואב לשלושה – שני בנים ובת. לפי מה שנודע לי, שניהם נלקחו לשדה תימן ב־28.12.24. ביקשתי מהצלב האדום לברר מה עלה בגורלם והם אישרו ששניהם מוחזקים בשדה תימן.

עכשיו אני מחכה שיפתחו את כביש א-רשיד, כדי שאוכל לחזור צפונה, למחנה הפליטים ג'באליא ולפגוש את הבת שלי ושאר המשפחה. אני כל כך מתגעגע אליהם ומחכה לזה בקוצר רוח.

* העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-26.1.25