ספאא אל-ר'נדור

בת 31 ואם לשניים בחודש השביעי להריונה, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא, סיפרה על הפחד, הרעב, העקירה ואחיה שנעדר כבר חודשים

תמונה

ב-7 לאוקטובר לפני כשנה, בשעות הבוקר, שמעתי פיצוצים כשהכנתי את הילדים שלי, זוהיר, בן 11, ו-ופאא, בת 10, לבית הספר. פחדתי ולא שלחתי אותם לבית הספר. רק מאוחר יותר התחלתי לשמוע מהשכנים שחמאס תקף יישובים בישראל. עקבנו אחרי החדשות והבנו שצפויה מלחמה ושיהיו ימים קשים.

אחרי יומיים-שלושה הצבא הורה לתושבי צפון הרצועה לעזוב דרומה. אני ובעלי החלטנו להישאר בבית שלנו כי לא היה לנו לאן ללכת. אין לנו קרובי משפחה שיכלו לארח אותנו בדרום הרצועה וגם הרגשנו שכל המקומות מסוכנים ואין שום מקום בטוח. ראינו שתושבים אחרים התחילו לעבור דרומה.

ההפצצות ממטוסי הקרב וההפגזות הארטילריות התגברו, וטילים ופגזים נפלו גם ליד הבית שלנו. היו הרוגים ופצועים בכל מקום. כל הזמן שמענו התפוצצויות סביבנו ועברו עלינו ימים של פחד ואימה. התקיפות הכי קשות היו פה במחנה ג'באליא. היו הרוגים בכל מקום. בשלב מסוים הופצץ הבית של השכנים שלנו, שהיה במרחק של בערך 10 מטרים מהבית שלנו. היינו אז 15 בני אדם בבית כי הגיעו אלינו עוד בני משפחה. רסיסים ושברי בניין וזכוכית עפו על הבית שלנו וחדרו פנימה, ואיתם גם חלקי גופות. הילדים פחדו מאוד וצרחו וניסיתי להרגיע אותם.

לאט לאט התחלנו לסבול ממחסור באוכל ובמים שהתגברו עד שהגענו למצב של רעב ממש. לא היה מה לאכול, לא לנו ולא לשאר האנשים בצפון הרצועה, כי הצבא הישראלי הטיל על האזור מצור. חשמל לא היה לנו כבר מתחילת המלחמה ואת הסוללות של הטלפונים והמנורות טענו אצל השכנים בתמורה לתשלום של חמישה שקלים למנורה ושני שקלים לטלפון.

אספקת המים נותקה ומים ראויים לשתייה אפשר היה להשיג רק כשהגיעו מכליות של מים לאזור שלנו או בתחנות למילוי מים, במרחק של שעה הליכה מהבית. לפעמים הילדים עזרו לנו והלכו לשם למלא. לפעמים נאלצנו לשתות מים שלא ראויים לשתייה. לא היה בכלל אוכל טרי: ירקות, פירות או מוצרי בשר. גם קמח כבר לא היה. נאלצתי לטחון תערובת של דגנים שמיועדת לחיות ועופות כדי לאפות פיתות. הבנים שלי התחילו לסבול מדלקות במעיים וכאבי בטן. גם גז כבר לא היה ועד עכשיו אין פה. אנחנו מבעירים מדורות כדי לבשל.

בשלב מסוים התחילו להכניס קמח לצפון הרצועה ובעלי היה הולך לכיכרות אל-כוויתי וא-נאבולסי כדי להביא קמח. באחת הפעמים הצבא ירה אש חיה לעבר האנשים ובאותו יום הוא חזר בלי קמח.

אבא שלי, בסאם, בן 55, הוא חולה סוכרת וסובל מיתר לחץ דם. לאורך הכל התקופה הזאת הוא סבל ממחסור בתרופות והתזונה שלנו, שהתבססה בעיקר על שימורים, פגעה לו בבריאות. לקחנו אותו לבית חולים והרופא שם אמר שהוא זקוק לדיאליזה. מאז הוא עושה דיאליזה שלוש פעמים בשבוע בבית החולים כמאל עדוואן.

במהלך התקופה הזאת עברנו כמה פעמים ממקום למקום, לפעמים רק למשך הלילה. בלילה ההפצצות וההפגזות מתעצמות, ולכן לפעמים הלכנו לכל מיני בתי ספר, מחנות עקורים ומרפאות של אונר"א, בילינו שם את הלילה ובבוקר חזרנו לבית שלנו. כל המקומות האלה שהלכנו אליהם היו מלאים עד אפס מקום. באחת הפעמים ישנו בפתח השירותים. אבל אחרי שכמה פעמים רסיסים וירי פגעו לנו בבית או לידו העדפנו בכל זאת לעבור אליהם בלילות כי פחדנו להישאר בבית.

תמונה

אנחנו עד עכשיו בצפון הרצועה עזה, חיים בתנאים קשים ביותר. בסוף דצמבר 2023 נעלמו עקבותיו של אחי, מייסרה אל-עג'ורי, בן 30. באותה תקופה המשפחה שלי עברה לבית שלנו, אבל לאחי הייתה מספרה בעיירה ג'באליא ולפעמים הוא ישן שם או בבית שהוא שכר שם ולפעמים בא אלינו. אבל אז הצבא הטיל מצור על מחנה הפליטים ג'באליא והוא הפסיק להגיע לכאן כי זה נהיה מסוכן.

אני לא זוכרת את התאריך, אבל יום אחד הוא הביא לנו כביסה שביקש שנכבס ואמר שיחזור למחרת לאסוף אותה. הוא לא הגיע למחרת. התקשורת הייתה מנותקת באותה תקופה. חיכינו יומיים והוא עדיין לא הגיע. ידענו רק שהצבא הורה לתושבי העיירה ג'באליא להתפנות לדרום-מערב הרצועה. חיכינו שבועיים ומייסרה לא חזר.

אחרי שהצבא נסוג מהעיירה ותושבים חזרו לשם הלכנו לשם כדי לחפש את מייסרה. לא מצאנו אותו במספרה שלו וכשהגענו לבית שהוא שכר גילינו שהוא הופצץ. אנחנו לא יודעים אם הוא היה שם. חיפשנו גם בבתי החולים והודענו לצלב האדום אבל לא הצלחנו לקבל שום מידע. עד היום אנחנו לא יודעים אם מייסרה נהרג או שהוא עצור בידי הצבא הישראלי. אימא כל הזמן בוכה עליו ואני חושבת עליו כל הזמן וכבר מותשת נפשית מדאגה.

באפריל האחרון, הצבא פשט על מחנה הפלטים ג'באליא בזמן שהייתי במרפאה לצורך מעקב היריון. אנשים אמרו שהצבא פיזר כרוזים שבהם הורה לתושבים להתפנות מהמחנה אז חזרתי מהר הביתה. אימא אמרה שהמצב מסוכן ושאנחנו חייבים לעבור לבית של דודה שלי, בשכונת א-שיח' רדוואן במערב העיר עזה. הבית של הדודה היה ריק כי היא עברה דרומה.

יצאנו כולנו תחת הפגזה ארטילרית וירי. המצב היה מסוכן מאוד. רוב התושבים הלכו למרכזי הקליטה בבתי הספר במחנה א-שאטי. הצלחנו להגיע לבית של דודה שלי ונשארנו שם בערך עשרים יום. אלה היו ימים קשים ומסוכנים. מעט המזון שהבאנו איתנו נגמר במהלך התקופה הזאת ונשארנו בלי כלום. בעלי והילדים הלכו לבית תמחוי כדי להביא משם אוכל. אכלנו כל יום כמעט רק אורז.

כשהצבא נסוג ממחנה ג'באליא חזרנו הביתה, לאזור מוכה אסון הכול היה הרוס, הרחובות עצמם נחרבו והיו מלאים בורות, אי אפשר היה לזהות אותם. המון בתים נהרסו, ובכל מקום היו גופות ולא היו אמבולנסים כדי לפנות אותן. אנשים התחילו לפנות אותן באמצעות עגלות רתומות לחמורים או סוסים.

היום אני בחודש השביעי להיריון ואני זקוקה לאוכל בריא, שאי אפשר להשיג פה. גם המעט שאפשר להשיג יקר מדי בשבילנו. לפעמים אני קונה תוספים וויטמינים בבית המרקחת במקום לקנות אוכל. קיבלתי חבילת בגדים לתינוק מאחד מארגוני הסיוע.

הלב נשבר לי על הילדים שלי. בית הספר שלהם נחרב והם כבר הפסידו שנת לימודים שלמה. במקום ללמוד או לשחק עם חברים הם חיים בפחד ועומדים בתור בתחנות לחלוקת מים ואוכל ולהטענת טלפונים.

הם מתגעגעים לבתי הספר שלהם, לחברים ולמורים. פה בצפון הרצועה הפחד אופף אותנו מכל עבר, אין פה כבר חיים. אני מנסה לצאת בשעות היום ולבקר את המשפחה שלי ואז חוזרת כמה שיותר מהר בגלל הפחד מההפצצות ומהירי מקוודקופטרים (רחפנים). היום הלכתי לשוק וחזרתי מהר בגלל הפחד. קניתי בצל אחד ב-20 שקלים, פלפל אחד ב-5 שקלים ושני חצילים ב-10 שקלים. המחירים גבוהים מאוד ויש הרבה דברים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות.

אנחנו כבר אחרי שנה של מלחמה, של הכחדה, של פחד ואימה. החזקנו מעמד פה בצפון הרצועה אבל עברו עלינו דברים שאי אפשר לתאר. למרות האיומים והפחד אני נשארת כאן בבית שלי. אין לאן ללכת, כל האזורים, דרומה, מזרחה, מערבה, מסומנים על-ידי הצבא כמטרות והוא לא מבחין בין אזרחים לחמושים. כולנו מטרות בשבילו והעולם מסתכל ושותק. הורגים ופוצעים פה אנשים כל יום. משפחות שלמות שהכרתי נמחקו ממרשם האוכלוסין. איבדנו קרובי משפחה, חברים ושכנים. אני מחכה בכיליון עיניים לבשורה טובה על אחי מייסרה, רק לדעת שהוא בחיים. רק שיחזור אלינו בשלום, ושכל המלחמה המסויטת הזו תיגמר.

* העדות נגבתה בטלפון על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-3.10.24

* עדכון: ב-6.10.24, עברו ספאא ובני משפחתה שוב לבית דודתה בשכונת א-שיח' רדוואן במערב העיר עזה.