קולות מעזה

במהלך העינויים אחד החיילים אנס אותי. הוא דחף מקל עץ בכוח לתוך פי הטבעת שלי, השאיר אותו שם קרוב לדקה, ומשך אותו. אחר-כך, החייל שוב דחף את המקל פנימה בעוצמה יותר גדולה, וצרחתי בקולי קולות. אחרי דקה הוא משך שוב את המקל, אמר לי לפתוח את הפה, דחף את המקל לתוך הפה שלי והכריח אותי ללקק אותו. הוצפתי ברגשות של עוול ועלבון, ומעוצמת ההשפלה איבדתי את ההכרה לכמה דקות.

[...] עברתי בשדה תימן את הימים הקשים ביותר בחיי. אני סובל עד היום מטראומה חמורה. החזיקו אותי עירום, וחיילים שיסו בי כלבים שתקפו אותי. הם הכו אותי באיבר המין, קשרו אותו בחבל פלסטיק וגרמו לי נפיחות ודימום. עציר אחד איבד אשך אחד בעקבות העינויים. [...] אני ועוד בערך 200 בני אדם חלינו בגרדת (סקביאס), והתגרדנו עד שדיממנו. כשביקשנו טיפול, אמרו לנו: "עוד לא ראיתם כלום". [...] גם הרופא הכה אותנו. היו גם מקרים ששברו לאסירים את השיניים.

היו שם קצין וחייל והם הורו לי להוריד את כל הבגדים שלי וללבוש חיתול. אחר-כך, הם אזקו לי את הידיים לאחור, כיסו לי את העיניים, ותלו אותי (שבח) על מנוף בלנקו מהסוג שמשמש קצבים להרמת כבשים אחרי השחיטה. השאירו אותי תלוי שם קרוב ל-10 שעות, רצוף. היו לי כאבים חזקים בכתפיים ובפרקי הידיים. לידי תלו באותה צורה בחור נוסף שאני מכיר. הם הכו אותנו בזמן שהיינו תלויים שם, בעיקר באזור החזה. עם כל מכה הרגשתי שהנשמה יוצאת לי מהגוף מרוב כאב.

החיילים ניסו כל הזמן להפחיד אותנו ולשבור את רוחנו. הם היו עושים פעמיים בשבוע פעולות דיכוי, זורקים רימוני הלם לתאים, פוצעים אסירים, מכריחים אותנו לכרוע עם הידיים על הראש ומקללים אותנו. החיילים מינו אותי ל"שאוויש", אחראי על שאר האסירים, והורו לי לתת סטירות לאסירים האחרים. הם אמרו לי "אם לא תכה את האסירים, אנחנו נכה אותך", כשנתתי סטירות לאסירים, ביקשתי מהם סליחה. בכל זאת, החיילים הרביצו לי וקיללו אותי. אלה היו הימים הקשים ביותר בחיים שלי. לא היו רחמים או חמלה כלפי אף אסיר.

בתוך הבור, החיילים הכו אותנו עם הנשקים שלהם וקיללו אותנו. חשבנו שאנחנו הולכים למות בתוך הבור הזה. אחר-כך שמעתי תנועה של ג'יפים. היינו בערך 30 עצורים, והשליכו אותנו לתוך שני ג'יפים צבאיים, ושם החל באמת מסע העינויים שלנו. לכל אורך הנסיעה היכו אותנו קשות, עד שהגענו למעבר כרם אבו סאלם. כשהגענו, הופתענו לראות שם חוץ מהחיילים, גם ישראלים בלבוש אזרחי. הם הורידו אותנו מהג'יפים ותוך כדי כך בעטו בנו. פתחו לנו את הרוכסן של האוברול, והשליכו אותנו על הקרקע עם הפנים לאדמה והבטן חשופה, ואז הכו וקיללו אותנו.

[...] הורו לי להוריד את הבוקסר ונשארתי עירום לגמרי בנוכחות החיילות. ערכו עליי חיפוש דקדקני מאוד באמצעות מכשיר סריקה. [...] כיסו לי את העיניים, אזקו לי את הידיים והובילו אותי למקום אחר, שלא הבנתי מהו. שם הרביצו לי באלות או מקלות במשך הרבה זמן. מתוך ייאוש, ניסיתי להדוף את המכות ולתקוף בחזרה את החייל, אבל לא יכולתי. באותו רגע נתנו לי מכה חזקה, והרגשתי ששברו לי את אחת הצלעות. משם העבירו אותי למקום אחר, הפעם בנגמ"ש. הבנתי שקוראים למקום "אל-כלאבאת": זרקו אותי שם על הקרקע וכלבים התחילו לדרוך עליי ולתקוף חלק מהעצורים האחרים.

בסביבות השעה 17:00, שלושתנו הלכנו קדימה. היו שם הרבה אנשים ומשאיות הגיעו עם שקי קמח. כל אחד מאתנו קיבל שק קמח. בדרך חזרה בילאל התרחק מאיתנו, ואני ואחמד צעדנו יחד. הירי היה כבד וישיר. פתאום, אחמד נפגע ונפל. ניסיתי להציל אותו, הורדתי את החולצה שלי וחבשתי את הפצע, אבל גיליתי שהוא מת מיד. הוא נפגע ישירות בלב. הגוף שלו התכסה בדם.

החיים שלי נהרסו. עדיף לי למות כאן מאשר לעקור דרומה. גם אם נוכל לשלם על זה, אשתי לא תוכל לחיות באוהל בלי תנאים בסיסיים עם תינוקת שרק נולדה, בתת משקל. כשעזבנו את הבית לא לקחנו שום דבר – רק בגדים. ידעתי שזו הפעם האחרונה. נפרדתי מהבית ומהשכונה שלי. העקירה מרגישה בשבילי כאילו הנשמה פרחה מהגוף. [...] אנחנו עקורים עכשיו, בלי תקווה, תחת ההפצצות וההשמדה. ואין מקום בטוח או אזור הומניטרי ברצועה. כל מקום מותקף.

[...] התחילה הפגזה כבדה מאוד של המחנה. בעלי יצא לבדוק איפה נופלים הפגזים, ובזמן שדיברתי עם ההורים שלי בטלפון, וסיפרתי להם על שאנחנו תחת הפגזה, נפל פגז ממש על המחסן שבו גרנו. נפגעתי ואיבדתי את ההכרה. כנראה שאיבדתי הרבה דם ופינו אותי לבית החולים שוהדאא אל-אקצה. כשהתעוררתי בבית החולים ראיתי שנכרתו לי הידיים. באותו רגע נחרבו החיים שלי. שתי הזרועות שלי נכרתו מתחת למרפק ונפצעתי קשה גם ברגל שמאל. היו לי גם כוויות מדרגה שלישית בחלקים שונים בגוף. הייתי בהלם. הרגשתי כאילו הידיים שלי עדיין קיימות, או כאילו יום אחד הן יחזרו לצמוח.

זה היה גורלו של בני אחמד בחיים האלה, גורל שיכול היה להימנע אם רק יכולנו להשיג אוכל עבורו. היו לילות רבים שאחמד הלך לישון רעב. הוא אמר לי שגם כשהוא ישן כואב לו מרוב רעב, ואני לא יכולתי לעשות למענו כלום. חוסר האונים הזה צובט לי בלב גם עכשיו [...] נער צעיר שכל החיים לפניו, שבכל מקום אחר היה יכול לחיות חיים ארוכים וטובים, מת מהרעבה ותת-תזונה, עקירה, זוהמה, והיעדר טיפול רפואי הולם.

[...] מרים שוחררה מאשפוז של יומיים בבית החולים. כשהגענו הביתה, היא אמרה לבעלי שמתחשק לה לאכול חלווה. מוחמד חייך ואמר לה: "מחר אחפש בכל מקום, ולא אחזור בלי חלווה". למחרת, יום שני, 18.8.25, הוא יצא למרכז חלוקת הסיוע באזור מורג שבצפון רפיח, בתקווה למצוא חלווה באחת מחבילות הסיוע. הוא יצא מהבית בשעה 13:00. חלפו שעות והוא לא חזר. בסביבות 17:00 התקשרה אליי אחותו ניעמה, בת 35, מח'אן-יונס, וסיפרה לי שמוחמד נורה ופונה לבית חולים, שם הוא מת מפצעיו.

בזמן שניסינו לברוח, בית הספר הופצץ עוד פעם, והבת שלי, סילא, נפגעה מרסיס בראש. הראש שלה התכסה בדם. חיבקתי אותה וצעקתי לעזרה. הבן שלי מוחמד הוריד את החולצה שלו וניסה לחבוש איתה את הראש של סילא ולעצור את הדימום. צעקתי שיביאו אמבולנס אבל אף אחד לא שם אליי לב. [...] סילא מאושפזת עד היום [...]. יש לה דלקות בפצעים, ואין בבית החולים את האנטיביוטיקה שהיא צריכה לקבל. [...] היא זקוקה לניתוחים נוספים בראש, כדי למנוע דליפה של נוזלים מהגולגולת דרך האף או ארובת העין. הרופאים אומרים שהמצב שלה קשה ומורכב, והיא זקוקה לטיפול מחוץ לרצועה [...]

בזמן שהייתי בחצר בית הספר ואבא שלי, בסאם אל-ג'רג'אווי, בן 57, והאחים שלי, עומר ומחמוד, היו באוהל בחצר, הצבא ירה פתאום שני טילים שפגעו בחלק של החצר שבו היו האוהלים, ליד הקפיטריה. החצר הייתה מלאה אנשים באותו רגע [...] אני נפצעתי מרסיס ברגל ונפלתי לקרקע. ראיתי סביבי הריסות ואבק סמיך בכל מקום, וגם חלקי גופות ופצועים מוטלים על הקרקע [...] בבית החולים זיהיתי את גופותיהם של אבא שלי ושל אחי עומר. את אחי מחמוד לקח כמה שעות לזהות, כי מצאו בחצר בית הספר רק חלקים מהגופה שלו.

ב-21.12.24 אזלו לנו מי השתייה ובגלל שנפצעתי ולא הייתי מסוגל ללכת להביא מים, אמנה (10) ביקשה שניתן לה ללכת. היא הלכה לבית החולים למלא שם, ובדרך חזרה פגע בה טיל של הצבא הישראלי – פגיעה ישירה. כשנודע לנו התחלנו לצעוק ולבכות. במשך שלושה ימים לא הצלחנו להביא אותה לקבורה בגלל המצב המסוכן באזור. אחרי שלושה ימים קברנו אותה מתחת לבית הרוס. [...] אני נזכר שוב ושוב בשיחה האחרונה שלי עם אמנה. אני לא מבין ולא יכול לעכל איך הצבא הורג ילדה שבסך הכול הלכה למלא מים.

בדרך למרכז הסיוע, ר'זל הוציאה את הראש מהחלון כדי להרגיש את הרוח, ואמרה לי: "אמא, אני אמיצה וחזקה". היא הייתה גאה בעצמה. כשהגענו היו שם אלפי אנשים, וכל פעם שההמון התקדם, הצבא הישראלי ירה לעברו. נשכבנו ליד בית הרוס ליד הדרך. כשהירי נרגע, מישהו אמר שהמרכז נפתח, וכולנו התחלנו לרוץ לשם. תוך כדי ריצה ירו לעברנו שוב. איבדתי את ר'זל, וצעקתי וקראתי בשמה. שמעתי אותה עונה: "כן אמא, אני כאן", אבל לא הצלחתי לראות אותה מרוב צפיפות. אחרי זה לא שמעתי אותה שוב.

כשהייתי בדרך חזרה, שמעתי שאזור אל-משתל שבו היה האוהל שלנו הופצץ ויש שם טבח. התחלתי לרוץ לאוהל שלנו שבו חיכו לי הילדים. [...] ראיתי אמבולנסים מפנים ילדים הרוגים ופצועים. המראה היה מחריד. כל האוהלים הופצצו. פתאום שמעתי את פרח קוראת לי מתוך אמבולנס. היא אמרה "אמא, הפציצו אותנו, סילה נהרגה, וסנד נפצע!".

שאם נולדה אחרי שניסינו במשך תשע שנים להביא עוד ילד לעולם, ואני ואבא שלה שמחנו עליה מאוד. היא נולדה תינוקת בריאה ורגילה, במשקל תקין. במהלך המלחמה, כששאם קיבלה חיסונים במרפאות, גילינו שהיא לא עולה במשקל, ומאז שהיא הייתה בת שישה חודשים מצבה הולך ומידרדר. כיום היא מאובחנת כסובלת מתת-תזונה חמורה. בגילה היא אמורה לשקול 12 קילוגרם, והיא שוקלת רק ארבעה וחצי קילוגרם.

ראיתי את אחי עאדל נובל, הגוף שלו נעשה כחוש והעצמות שלו התחילו לבלוט החוצה [...] אני הייתי זו שטיפלה בו. הוא ישן לצידי באוהל. בסוף החיים שלו, עאדל כמעט לא היה מסוגל לדבר, בגלל מצבו. אבל בלילה לפני שהוא מת הוא קרא לי בקול חלוש, כאילו הוא רצה להיפרד ממני. באותו לילה שמעתי אותו נאנח מכאבים, ולא הייתה לי שום דרך לעזור לו. אמרתי לו: "תישן יא עאדל. אני כאן איתך".

[...] זינב הקיאה קיא בצבע חום, והעיניים שלה היו עייפות. אני ובעלי החלטנו לחזור איתה לבית החולים נאסר. רצתי איתה על הידיים ברחוב [...] כשהגענו הרופאים בדקו אותה ואמרו לנו שהיא מתה לפני שהגענו לשם. [...] כל דקה וכל שנייה אנחנו נזכרים בתינוקת היפה שלנו. [...] האחים שלה שואלים לאן זינב הלכה, וזאת השאלה הכי קשה שיש [...]. לפני יומיים התקשרו מארגון הבריאות העולמי, לגבי הוצאה שלה לטיפול בחו"ל, ובעלי אמר להם שזינב נפטרה. לפני שחלתה זינב שקלה חמישה קילוגרם, וכשהיא נפטרה משקלה היה כ-2 קילוגרם.

היינו נצורים שם יותר מחצי שעה תחת ירי כבד מכל הכיוונים, וכל הזמן הזה רק חשבתי, "אלוהים, רק תן לי לחזור הביתה בשלום. אני לא רוצה קמח, רק לחזור למשפחה שלי". אני חושב שזו הייתה התחושה של כל מי שהיה נצור שם יחד איתי בזמן שחיכינו לשיירה השנייה. זו הייתה חצי שעה קשה ביותר, אולי הכי קשה בחיים שלי.  לידי נהרגו אבא ובן ואישה בת 35 בערך. נהרגו שם בערך 20 אנשים והיו הרבה פצועים.

[...] מטוסי קרב ישראליים הפציצו את הבית שלנו. ברגע אחד, הכול קרס עלינו. היו איתנו קרובי משפחה שלי שנעקרו מהצפון ומהמזרח, ו-16 מהם – דודים ובני דודים שלי – נהרגו ונקברו תחת ההריסות. [...] הייתי בהלם עצום כשראיתי את [הילדים שלי] חסן ורימא. הרגליים שלהם נקטעו והם שכבו על האדמה וצרחו. נפלתי ולא הצלחתי לקום. [...] העברנו אותם במהירות לבית החולים אל-עוודה בתל א-זעתר. המקום היה עמוס מאד עם הרבה פצועים ובלי חשמל, תרופות וכלים כירורגיים. [...] חדרי הניתוח היו מוצפים בדם. הרופאים אמרו שאין להם איך לעזור מלבד יוד ותחבושות.

אנשים מסתכנים ומתקדמים לכיוון הכניסה לנקודות החלוקה כי למי שנכנס ראשון יש יותר סיכוי להשיג סיוע. לפעמים הצבא מאפשר להתקרב ואז יורה [...]. באחד הלילות, כרגיל, הלכתי לשם וחיכיתי. התחלתי להתקדם ביחד עם עוד אנשים כי חשבנו שמותר, ואז כולם התחילו לרוץ ביחד. פתאום נפתחה אש כבדה מטנקים שהוצבו כמה מאות מטרים מאיתנו, וגם מרחפנים. שכבתי על האדמה מאחורי סוללה, זחלתי וברחתי. באותו לילה נהרגו יותר מ-30 אנשים [...] הלכתי קילומטרים, זחלתי, רצתי, נדחפתי בין אלפי אנשים, וכל הזמן הזה הייתי בסכנת חיים. ובסוף חזרתי בלי אוכל.

בבית החולים מנקים את הפצעים של האני פעם ביום, תחת הרדמה בחדר הניתוח. אזור האגן בסכנת זיהום תמידית בגלל הקרבה לפי הטבעת ופתח השופכה. הוא עבר ניתוח נוסף בבטן ושמו לו סטומה (פתח מלאכותי). הוא במצב קשה מאוד. הוא זקוק בדחיפות לטיפול מחוץ לרצועה כי בבית החולים אין תנאים מתאימים עבורו, אין תרופות ואין משככי כאבים.