אמאל עזיז ודימה אבו שקיאן

אמאל עזיז, בת 39, אלמנה ואם לשלושה, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא. סיפרה על אחייניתה דימא, שנותרה לבדה, פצועה קשה, אחרי שכל משפחתה נהרגה בהפצצות:

בהתחלת המלחמה נשארתי בבית שלי באזור אל-עלמי במחנה הפליטים ג'באליא, עם שלושת הילדים שלי, בכר, בן 16, חלא, בת 14, ואסמאא, בת 11. המשפחה שלי גרה באזור אחר במחנה הפליטים ג'באליא. כמו כל תושבי רצועת עזה, הופתעתי משיגור הרקטות ליישובים ישראליים ב-7 באוקטובר 2023. מייד אחר כך פרצה המלחמה ורצועת עזה הפכה לשדה קרב . הסכנה ארבה בכל מקום. בכל יום נודע לנו על בתים שהופצצו או כאלה שהצבא איים להפציץ.

ב-20.10.23 איימו להפציץ את בית משפחת אל-עג'רמי שסמוך לבניין שבו גרים האחים והדודים שלי. האחים שלי ומשפחותיהם עקרו מהבניין. המשפחה של אחי אמין התפצלה. אשתו, אסמאא אל-חלבי, בת 28, עברה עם הילדים שלהם: דימא, בת 11, דאנא, בת חמש, תאלא, בת ארבע, עבד א-נור, בן שנתיים וחצי, וכינאן בן תשעה חודשים, לדירה של ההורים שלה בבניין בן שלוש קומות, לא רחוק מהבניין של האחים שלי. אמין נשאר לישון במקום העבודה שלו – הוא עבד כשומר בבית החולים על-שם כמאל עדוואן.

ב-23.10.23, בסביבות 2:00 לפנות בוקר, שמעתי פתאום הפצצה כבדה. עקבתי אחרי החדשות, ואחרי כמה דקות ראיתי ידיעה שבית משפחת אל-חלבי הופצץ. התקשרתי מיד לאחי אמין, שהיה אז בעבודה בבית החולים כמאל עדוואן. הוא ענה לי בבכי, ואמר לי שהביאו את בתו תאלא לבית החולים ללא רוח חיים.

למרות המצב המסוכן הלכתי מיד ברגל לבית החולים כמאל עדוואן. התקשרתי לאחים שלי וסיפרתי להם על ההפצצה והם הלכו לבית של משפחת אל-חלבי ועדכנו שהוא אכן הופצץ ונהרס לגמרי.

נשארתי בבית החולים עם אמין והאחים האחרים שלי הלכו לבית משפחת אל-חלבי כדי לעזור בחילוץ הגופות. הגופות התחילו להגיע לבית החולים, חלקן מבותרות. גיסתי אסמאא והאחיינים שלי דאנא, תאלא, עבד א-נור וכינאן היו בין ההרוגים. בזמן חילוץ הגופות, המחלצים, שכללו את אנשי ההצלה האזרחית, שמעו את דימא קוראת מתחת להריסות "אני פה!, אני בחיים!". הם עבדו במשך שבע שעות כדי להרים מעליה את ההריסות ולחלץ אותה.

בבית החולים ניסיתי להרגיע את אמין, שהיה במצב נפשי קשה מאוד. כשהצליחו לבסוף לחלץ את דימא והיא הגיעה לבית החולים פצועה קשה. הכניסו אותה מיד לחדר ניתוח ואחרי הניתוח למחלקת טיפול נמרץ.

בבניין של משפחת אל-חלבי היו בנוסף לבני המשפחה עוד 50 עקורים. 30 מהאנשים שהיו בבניין הזה נהרגו. עוד 20 בני אדם נפצעו בדרגות שונות, חלקם קשה.

אחרי שאשתו של אמין וארבעה מהילדים שלהם הובאו לקבורה, העברנו את דימא להמשך טיפול בבית החולים א-שיפאא והיא עברה שם עוד כמה ניתוחים. היו לה שברים ברגליים, כוויות, פגיעה וכוויות בראש, ועוד חתכים בגידים ובעצבים.

ב-25.10.23, הצבא הישראלי הפציץ את בניין א-תאג' בשכונת א-רימאל והמון נפגעים פונו לבית החולים, אז ביקשו אותנו להוציא את דימא כדי לפנות מקום. לקחנו את דימא לבית שלנו במחנה הפליטים ג'באליא. הדרך הביתה הייתה קשה מאוד בשבילה, כי נאלצנו לסחוב אותה ברגל והיא הייתה עדיין במצב קשה, כאובה מפוחדת והמומה.

יומיים אחרי שהגענו הביתה הבנתי שדימא חייבת לחזור לבית החולים. ביקשתי מבית החולים כמאל עדוואן לשלוח אמבולנס ונסעתי איתה לבית החולים. ערכו לה בדיקות וראו שיש לה בעיות בכליות ובכבד. התחילו לתת לה טיפול, והיא אושפזה למשך 45 יום. אני ואבא שלה, איימן, היינו אצלה כל הזמן והילדים שלי נשארו בבית. ואז, הצבא הישראלי פלש לג'באליא ואיים לפלוש לבית החולים. נאלצנו להוציא את דימא ולחזור איתה לבית שלי.

המצב באזור נעשה קשה מאוד. הרבה מהתושבים עקרו, הרחובות התרוקנו, ואנחנו נשארנו מבודדים בבית. דימא סבלה מכאבים. אני ואבא שלה טיפלנו בה כל הזמן נאלצנו גם לצאת לחפש לנו אוכל והלכתי די רחוק כדי להשיג קופסת טונה או קופסת בשר או מים לשתייה.

אחר-כך לקחנו את דימא לבית החולים והסירו לה את הגבס מהרגליים. הצלחתי למצוא פיזיותרפיסט שיעבוד איתה, כי פחדתי שהיא תישאר מוגבלת. בגלל המצב של דימא, שלא הייתה מסוגלת ללכת בגלל השברים והכוויות והייתה זקוקה לחיתולים נשארנו בבית ולא יכולנו לעקור דרומה. רציתי גם להישאר איתה קרוב לבית החולים ולפיזיותרפיסט.

נשארנו במצב הנואש הזה בערך חצי שנה, עד שהמצב באזור נעשה עוד יותר מסוכן וטנקים התקרבו לבית שלנו. ב-2.5.24 נאלצנו לעקור. יצאתי עם אחי אמין והילדים. הושבנו את דימא על עגלה קטנה ובכר דחף אותה. הלכנו ברגל עד מחנה הפליטים א-שאטי ושם מצאנו מחסה באיזה מחסן, שבו אנחנו עדיין חיים בתנאים קשים מאוד. בקושי היו לנו אוכל או מים. עשיתי לדימא תרגילי פיזיותרפיה בעצמי. כל הזמן דיברתי איתה וניסיתי להקל עליה ולתמוך בה. היא סבלה מכאבים ומחרדות והתגעגעה מאוד לאמא שלה ולאחים שלה.

מדי פעם כשהמצב איפשר, אמין היה הולך צפונה בחזרה לבית החולים כמאל עדוואן, לעבוד. ב-2.10.24 הוא הלך לשם ונפגש עם האחים שלנו מוחמד ואיימן. הוא תכנן לעבוד שבוע ימים בבית החולים, ולהביא איתו כשיחזור את התיק הרפואי של דימא שנשאר מאחור וגם כמה בגדים בשבילה. הוא ישן בבית של אחינו מוחמד, ליד הבית של המשפחה שלי.

ב-9.10.24, בסביבות השעה 13:00, הישראלים הפציצו את בניין אבו נסר במחנה הפליטים ג'באליא, ליד הבניין של האחים שלי. מוחמד, איימן ואמין היו אז ליד הבניין יחד עם סנאא, אשתו של דוד שלי, בת 48, והבן שלה עבדאללה, בן 20, ועוד כמה אנשים ממשפחת שבייר. כל האנשים האלה בדיוק אספו את החפצים שלהם לקראת עקירה דרומה. אבל לפני שהם הספיקו לעזוב, הבניין הופצץ. אחי מוחמד התקשר וסיפר לי בבכי שאמין נהרג והוא ואיימן נפצעו ופונו לבית החולים. דודה שלי סנאא ובנה עבדאללה נהרגו.

דימא לקחה קשה מאוד את הבשורה המרה על מות אביה. היא הגיבה בהיסטריה, בכתה וחבטה על הרגליים שלה עד שהן שדיממו.

הגופה של אחי אמין נשארה מתחת להריסות עד ינואר 2025. עד אז האחים שלי והשכנים הסירו כל יום קצת הריסות באופן ידני ובהדרגה הם חשפו את גופתו ואז הביאו אותו לקבורה. עכשיו כל מה שהיה לדימא בעולם הזה כבר הוטמן מתחת לאדמה – המשפחה שלה, הזיכרונות, החלומות והתקוות.

דימא עדיין סובלת מאוד בגלל הפגיעה בגידים ועצבים. היא לא מסוגלת ללכת ותלויה בעזרה מאחרים. היא מקבלת טיפולי פיזיותרפיה עדיין מטפלים בפצעים ברגליים שלה. היא צריכה לעבור כל מיני ניתוחים, כולל פלסטיים, והשתלת שיער, בגלל שהיא איבדה שיער עקב הכוויות בראש. היא כבר סבלה כל-כך הרבה, מהפציעה שלה, מאובדן כל המשפחה שלה, מטיפולים מכאיבים בלי חומרי הרדמה, מהעקירה ומההפצצות.

היא זקוקה לטיפולים שניתן לקבל רק מחוץ לרצועת עזה. זו התקווה היחידה שלה, כדי לחזור להיות ילדה ככל הילדים. היא איבדה כל-כך הרבה ומגיעה לה להשתקם. היא ילדה חכמה ומוכשרת והייתה תלמידה מצטיינת. היא אוהבת לכתוב שירה ולמרות כל מה שעבר עליה, עדיין יש לה חלומות.

דימה אבו שקיאן סיפרה גם היא בעדותה:

כשהפציצו את הבית של סבא שלי, התעוררתי משינה מרעש חזק וראיתי אור אדום, ואז הוא נעלם. לא הרגשתי את הגוף שלי. חשבתי שאני בתוך חלום. ניסיתי לזוז אבל לא יכולתי. הייתי מתחת להריסות. פתאום הופיע אור. הייתי רעבה, צמאה ומבוהלת. צעקתי "הצילו! תעזרו לי! תעזרו לי!". אחר כך שמעתי מישהו מנסה להזיז את ההריסות מעליי, אבל לא ראיתי אף אחד. ניסיתי לזוז אבל לא יכולתי. עבר זמן ארוך ועדין הייתי מתחת להריסות. היה חושך, והרגשתי שאני נחנקת. שמעתי דפיקות פטיש על ההריסות אבל כשהסתכלתי מסביב לא ראיתי כלום. חבטתי עם היד שלי בהריסות כדי שיישמעו אותי, עד שמישהו תפס אותי ואמר לי "אל תפחדי. אל תפחדי. אנחנו כאן כדי לחלץ אותך", ואז איבדתי את ההכרה.

אחר כך שמעתי מישהו מדבר, והרגשתי שהוא מרים אותי. הוא רץ איתי לאמבולנס. כשפקחתי את העיניים מצאתי את עצמי שוכבת במיטה בבית החולים. הגוף שלי היה חבוש כולו בגזה רפואית, והרופאים טיפלו לי בראש. היו לי כאבים איומים בראש וברגליים וסבלתי מאוד.

רק כמה ימים אחר-כך דודה אמאל סיפרה לי שאמא שלי והאחים שלי כבר לא בחיים. שהם נהרגו. מאז, אני כל הזמן בוכה עליהם.

ביום שגם אבא שלי נהרג, דודה שלי אמאל קיבלה שיחת טלפון והתחילה לבכות. כששאלתי אותה "מה קרה?" היא אמרה שהדודים שלי מוחמד ואיימן נפצעו. רק אחר-כך היא אמרה לי שאבא שלי, אמין, נהרג. בכיתי עליו הרבה. אבא היה כל מה שנשאר לי מהמשפחה שלי, ותליתי בו את כל התקוות. הוא היה המשענת שלי. עכשיו שהוא הלך, כבר אין לי אף אחד, חוץ מדודה אמאל. כל הזמן אני בוכה ולא יכולה לעכל את זה שאיבדתי גם אותו. אני עדיין בשוק. מהמשפחה שלי לא נשאר אף אחד ועכשיו רק דודה אמאל מטפלת בי ודואגת לי, עוזרת לי ומנחמת אותי, היא המשפחה שלי עכשיו.

אני כל-כך מתגעגעת לבני המשפחה שלי. פצע עמוק נפער בנשמה שלי, ואי אפשר לאחות אותו. אחרי שאיבדתי גם את אבא, החיים שלי נהרסו לחלוטין. הוא היה כל מה שנשאר לי.

* העדויות נגבו על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-19.10.25

** ב-5.11.25 הצליחה אמאל לצאת מרצועת עזה עם דימא, אסמאא וחלאא ולנסוע לאיטליה, שם מטופלת דימא. בנה הבכור של אסמא, בכר, לא הורשה להיכנס לירדן ונאלץ לחזור לצפון הרצועה, שם הוא גר עכשיו עם מה שנותר ממשפחתה של אמאל.