איסמאעיל אל-ג'רג'אווי

בן 32 ואב לארבעה, תושב מחנה אל-בוריג', סיפר על הפצצת מחנה העקורים בית הספר א-ראזי במחנה הפליטים א-נוסייראת שבה נפצע ואיבד את אביו ושניים מאחיו, 16.7.24:

תמונה

לפני המלחמה גרתי במחנה הפליטים אל-בוריג', עם אשתי וארבעת הילדים שלנו: ר'ונא, בת תשע, בסאם, בן שמונה, לוג'ין בת ארבע וחצי וג'וד, בת תשעה חודשים. ההורים שלי וארבעה מאחיי, אחמד, 35, ח'ליל, 30, יוסף, 26, ומחמוד 23, גרו איתנו בדירה. אחי הנשוי, עומר, בן 31, גר בחדר על הגג עם אשתו ושלוש הבנות שלהם, ותין, בת ארבע, סיליא, בת שנתיים ואיבתיסאם בת שנה.

ביום השלישי של המלחמה הבית שלי, שהיה לו גג מאסבסט, נפגע קשה מהפצצה אווירית קרובה. אחי יוסף נפצע באופן בינוני ברגל ימין, ואחי מחמוד נפצע בראש והיה צריך תפרים. לבן שלי בסאם נשברה יד ימין.

נאלצנו לעזוב את הבית. לקחנו איתנו כמה מזרונים וכלי מטבח, ועקרנו לבית הספר "אבו המיסה", לא רחוק מהבית. הנשים והבנות שהו באחת הכיתות, ואנחנו הגברים גרנו באוהל בחצר בית הספר. היו שם אלפי עקורים, והצפיפות הייתה קשה. עמדנו הרבה זמן בתור לשירותים, ומים היו רק למשך שעתיים ביום וזה לא הספיק כדי למלא את המכלים. אכלנו פול, גבינה משומרת וחומוס מקופסאות שימורים וכשאפשר היה להשיג במחיר סביר, גם ירקות. לא היה גז לבישול, אז יכולנו לבשל רק על עצי הסקה.  

תמונה

נשארנו בבית הספר אבו המיסה בערך חודשיים, עד שכוחות הכיבוש פלשו למחנה הפליטים אל-בוריג'. ההורים והאחים שלי עקרו לבית ספר א-ראזי במחנה א-נוסייראת, ואני, אשתי והילדים עברנו לבית ספר בשלבי הקמה בעיירה א-זוואיידה. היה שם מחסור קשה במים ולא היו שירותים, ולכן עזבנו אחרי שבוע והצטרפנו למשפחה שלי בבית הספר א-ראזי. אחרי חודש בערך הצבא הישראלי הורה לכולם לפנות את האזור. רוב העקורים עזבו את בית הספר, אבל אנחנו נשארנו, עם עוד איזה 150 עקורים. במשך 12 יום קשים מאוד לא יצאנו בכלל מבית הספר בגלל הנוכחות של הצבא הישראלי. אחרי שהצבא נסוג חזרו לבית ספר אלפי עקורים.

ביום שלישי, 16.7.24, בסביבות 14:00, בזמן שהייתי בחצר בית הספר ואבא שלי, בסאם אל-ג'רג'אווי, בן 57, והאחים שלי, עומר ומחמוד, היו באוהל בחצר, הצבא ירה פתאום שני טילים שפגעו בחלק של החצר שבו היו האוהלים, ליד הקפיטריה. החצר הייתה מלאה אנשים באותו רגע, וחלקם בדיוק עסקו במתיחת ברזנטים כדי שיהיה צל. אני נפצעתי מרסיס ברגל ונפלתי לקרקע. ראיתי סביבי הריסות ואבק סמיך בכל מקום, וגם חלקי גופות ופצועים מוטלים על הקרקע.

בני הדודים שלי פינו אותי מהר, ברכב רגיל, לבית החולים אל-עוודה בא-נוסייראת. בדרך אמרתי להם שאבא והאחים שלי בטח נהרגו, כי הם היו בדיוק במקום שבו הטילים פגעו. מבית החולים אל-עוודה העבירו אותי לבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח, ושם זיהיתי את גופותיהם של אבא שלי ושל אחי עומר. את אחי מחמוד לקח כמה שעות לזהות, כי מצאו בחצר בית הספר רק חלקים מהגופה שלו. אחרי שעה בערך העבירו אותי שוב, הפעם לבית חולים שדה אמריקאי בחוף הים ליד א-זוואיידה, ולמחרת ניתחו אותי שם ושמו לי פלטינה בירך שמאל. הייתי מאושפז שם בערך שבועיים.

כששוחררתי חזרתי לאותו בית הספר שהופצץ. אנחנו עדיין גרים שם, אני ומשפחתי, אמא שלי ואחיי. שבוע אחרי שעומר נהרג, אשתו חזרה לבית הוריה עם הבנות שלהם. הבית שלנו במחנה הפליטים אל-בוריג' הופצץ בערך שלוש פעמים, ונהרס עד היסוד. אנחנו לא יודעים לאן ללכת. הוציאו אותנו מהבתים שלנו תחת אש ההפצצות, ועקרנו לבתי הספר כי חשבנו שאלה מקומות בטוחים, אבל התברר שאין מקום בטוח והצבא מפציץ ללא הבחנה, בכל מקום.  

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה ב-20.8.24