אסמאא אל-מסרי

בת 39, אם לשלושה, תושבת מחנה פליטים אל-בוריג', סיפרה כיצד איבדה את בעלה ושלושת ילדיה כשישראל הפציצה את ביתם ב-17.11.24

עד המלחמה גרנו בניין בן שתי קומות בפרברים הדרומיים של מחנה הפליטים אל-בוריג'. בקומה הראשונה גרנו אני ובעלי, זיאד סולימאן עאמר אל-מסרי, בן 53, שהיה אדריכל, ושלושת הילדים שלנו, סולימאן, בן 19, סטודנט בשנה א' לתכנות באוניברסיטת פלסטין, מוסטפא, בן 17, ומלכ, בת 16, שהיו תלמידי תיכון. בקומה השנייה גר גיסי, אחיו של בעלי, עם בני המשפחה שלו.

עוד לפני המלחמה סבלתי מדיכאון, והיו לי גם התקפי כעס וזעם. הייתי בטיפול פסיכולוגי, ולקחתי תרופה שעזרה לי להתאזן רגשית ונפשית. במהלך המלחמה המצב שלי החמיר והיו ימים ששקעתי בדיכאון. למרות המצב, בעלי הצליח רוב הזמן להשיג לי את התרופה בבתי מרקחת פרטיים, אבל היו שבועות שלא הצלחנו להשיג אותה ואז המצב שלי היה מדרדר והייתי שוקעת בדיכאון.

תמונה

עם תחילת המלחמה ב-7.10.23, נטשנו את הבית ועקרנו למחנה הפליטים א-נוסייראת, משום שהבית שלנו קרוב לגבול. בא-נוסייראת התגוררנו בבית של אחותו של בעלי ונשארנו אצלה עד לחודש ספטמבר 2024. מדובר בבית קטן עם תקרת פח, שיש בו חדר שינה אחד וסלון והצטופפנו בו יחד עם גיסתי, בעלה וארבעת הבנות שלהם, בסה"כ היינו שם 11 אנשים. בעלי ובעלה של גיסתי ושני הבנים שלנו, ישנו בסלון, ואני ומלכ ישנו עם גיסתי וארבעת הבנות שלה בחדר השינה.

היה מחסור במים. אספקה בברזים קיבלנו רק פעם בשבוע. כשנגמרו המים הגברים הלכו למלא מכלי מים בבתי ספר ששימשו כמחנות עקורים, ואיתם מלאנו מכל גדול שנמצא בחצר הבית. היה אז חם מאוד ובבית עוד יותר כי התקרה עשויה מפח. רוב המזון שלנו היה מקופסאות שימורים ולא היה לנו גז בישול, אז קנינו עצי הסקה והדלקנו מדורה כדי לחמם מים או לבשל, כשהצלחנו מדי פעם להשיג ירקות, או בשר, או עוף קפוא.

נשארנו ככה עד שב-16.9.24 החלטנו לחזור לבית שלנו במחנה אל-בוריג'. כשהגענו לבית גילינו שהקירות החיצוניים שלו נהרסו מכל הכיוונים. מתחנו ברזנט במקומם וחזרנו לגור בבית.

ב-15.11.24, הייתי במצב נפשי מאוד קשה והלכתי לבקר חברה שלי באזור אל-מופתי, מצפון למחנה א-נוסייראת. בגלל המצב שלי, היא התעקשה שאשר אצלה ובאמת נשארתי ליומיים. בלילה שבין שבת לראשון שמעתי שכוחות הכיבוש התקדמו לכיוון מחנה א-נוסייראת, והיו הפצצות ברוטאליות ממטוסי קרב. במהלך הלילה הידיעות על מה שקורה שם לא היו ברורות.

ביום ראשון, 17.11.24, בשעה שמונה בבוקר, קרובי משפחה של בעלי התקשרו ואמרו לי שהבית שלנו הופצץ ואני צריכה להגיע לבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח. הלכתי לשם מייד. חשבתי שבעלי והילדים שלי רק נפצעו אבל כשהגעתי גיליתי קודם כל ששני הבנים שלי, סולימאן ומוסטפא, נהרגו וכבר הועברו לתאי קירור. הייתי בהלם, ולא הייתי מסוגלת ללכת לראות אותם. כששאלתי על בעלי ועל מלכ אמרו לי שגם שניהם נהרגו ושהגופות שלהם מבותרות. הגופה של בעלי נשארה באמבולנס במשך יומיים, כי הוא לא הצליח להגיע לבית החולים עד שהצבא נסוג מהאזור. אחיו של בעלי, אשתו והבנים שלו שגרו בקומה מעלינו ניצלו כי עברו יום קודם לגור עם קרובי משפחה.

תמונה

בעלי והבנים שלי הובאו לקבורה בלי שהצלחתי לראות אותם. הייתי שבר כלי, קרסתי. במשך כמה ימים הייתי מחוסרת הכרה ובכל פעם שהתעוררתי, נזכרתי בהם ושוב התמוטטתי.

מאז שבעלי והילדים שלי נהרגו אני לוקחת מינון הרבה יותר גבוה של התרופה.

בני מוסטפא היה תלמיד מחונן והייתה לו אינטליגנציה חברתית גבוהה מאוד. הוא אהב להקשיב לחברים שלו ולעזור להם לפתור את הבעיות שלהם. הוא התכוון ללמוד רפואה.

בני סולימאן היה נער אוהב אדם. הוא אהב לשחק כדורגל והתאמן מדי יום גם בהרמת משקולות. במהלך המלחמה הוא התנדב בבית התמחוי במחנה אל-בוריג'.

הבת שלי מלכ הייתה נערה מדהימה ונהגתי לקרוא לה המלאך שלי. כשהודיעו לי שהיא נהרגה לא יכולתי להאמין שהיא באמת איננה. בשבילי היא הייתה מלאך אמיתי. דיברנו על הכול, היינו קרובות כל-כך, אפילו ישנו ביחד. היא הייתה מבריקה, למדה אנגלית שוטפת תוך שלושה חודשים ורצתה ללמוד הנדסה גנטית.

היום אני רק מאחלת לעצמי להגיע לאיזון נפשי. כרגע אני מרגישה שאני לא מתה ולא חיה, שאין שום טעם בחיים שלי. בכל האובדן הזה, המוות של מלכ היה לי קשה במיוחד. בלעדיה אני כבר לא מרגישה שיש תכלית לחיים שלי.

מהבית שלנו נשאר רק גל אבנים בלי צורה. הוא הופצץ יחד עם בתים נוספים באזור, בלי שום התראה. עכשיו אני גרה בבית של אחותי במחנה א-נוסייראת. שכלתי את בעלי וכל הילדים שלי ונשארתי לבד.

* העדות נגבתה בטלפון על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל-עאזייזה ב-19.1.25

צפו בסרטון של מלכ בת ה-16 שצולם על-ידי בת דודתה ופורסם בחשבון האינסטגרם שלה, בו היא מספרת על חייה וחיי משפחתה שנחרבו במהלך המלחמה. חודשים ספורים לאחר-מכן נהרגה מלכ יחד עם שני אחיה ואביה בהפצצת ביתם.