מרים בארוד

אלמנה, בת 62, תושבת שכונת א-סעודי בעיר רפיח, הסובלת מסרטן הרחם, סיפרה על סבלה בהיעדר טיפול רפואי:

בשנת 2020 עברתי כריתת רחם בבית החולים התורכי א-סדאקה בעיר א-זהראא שמדרום לעיר עזה לאחר שאובחן אצלי סרטן. לפני כן סבלתי שלוש שנים מדימום ולא הצליחו למצוא את הסיבה.

אני גרה עם הבן שלי, ר'סאן עדנאן בארוד, בן 26.

הפנו אותי לטיפולי הקרנה בבית החולים אל-מוטלע (אוגוסטה ויקטוריה) בירושלים. קיבלתי היתר והגעתי לשם בחודש ינואר 2021. עשו לי 28 טיפולי הקרנה, טיפול כל יום, ועוד בדיקות. ואז הפנו אותי להמשך טיפול בבית החולים רמב"ם בחיפה. ברמב"ם גם עברתי הקרנות, מסוג אחר של קרינה פנימית, שאי אפשר לקבל באל-מוטלע. קיבלתי שם שלושה טיפולים כל שבוע. סבלתי מאוד מהטיפולים ונחלשתי מאוד. היו לי גם דלקות קשות ברגליים. לא יכולתי ללכת ונעזרתי בכיסא גלגלים.

לפני כשישה חודשים שוחררתי מרמב"ם וחזרתי לרצועה. הדלקות שלי טופלו בבית החולים האירופי בח'אן יונס אבל עד עכשיו, כבר שישה חודשים, אני רק שוכבת במיטה ולא יכולה ללכת, אפילו עד השירותים. ר'סאן עוזר לי בכל דבר. מאז תחילת המלחמה אני לא יכולה להגיע לטיפולים בבית החולים ולא לעשות את הבדיקות השוטפות בגלל שיש הפצצות בכל מקום ובית החולים מלא בפצועים, ובנוסף הצבא הישראלי הורה לפנות את אזור אל-פוח'ארי שבו הוא נמצא. אני לא מקבלת גם את טיפולי הפיזיותרפיה לרגליים שאני צריכה. גם התרופות נגד הדלקות ברגליים, ברחם ובחזה שאני אמורה לקבל לא זמינות עכשיו. הרגליים שלי נפוחות מאוד ואני סובלת מכאבים חזקים ומחכה רק לישועות משמים.

אני שוכבת פה במיטה, מבועתת מההפצצות, ולא יכולה לעשות כלום. אני תלויה לגמרי בבן שלי. זה נמשך כבר הרבה מאוד זמן ואני מפחדת מאוד מסיבוכים והדרדרות במצב שלי. אני לא יודעת מה לעשות.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-19.1.24