מינאתאללה ח׳סוואן

תמונה

תושבת שכונת א-רימאל בעזה, בת 17, ששני הוריה ואחד מאחיה נהרגו בהפצצה 

המשפחה שלנו גרה בקומה השישית בדירת גג בבניין א-דוואלי בשכונת א-רימאל בעיר עזה. גרתי שם עם ההורים שלי וארבעת האחים שלי – יוסף, בן 19, יזן, בן 15, יאמן, בן 13 ומיראל בת 9. ביום שלישי, 9.5.23, לפנות בוקר, אני והאחים שלי הפכנו ליתומים. איבדנו את ההורים ואת אחי יוסף. עכשיו אנחנו גרים בבית של דוד שלי בשכונת א-שיח׳ רדוואן. 

ב-2:00 לפנות בוקר התעוררתי מפיצוץ חזק, זה היה טיל או פצצה, אני לא יודעת בדיוק. ניסיתי לקום מהמיטה כדי לראות מה קרה, אבל משהו מאוד כבד היה על הגוף שלי. לא יכולתי לראות מה זה כי הכול היה חשוך, לא היה אור בכלל. הרמתי את היד כדי למשש את החפץ שנפל עליי ואז גיליתי שזה ארון הבגדים שלי. הזזתי את הגוף שלי לאט לאט עד שהצלחתי לצאת. 

הלכתי, בחושך, לחפש את שאר בני המשפחה. דרכתי על אבנים ועל שברי זכוכית. שמעתי את יזן מדבר עם יאמן ואז שמעתי את הקול של אחותי מיראל. יאמן היה מתחת להריסות, הוא בקושי דיבר ולא יכל לזוז. הלכתי לחפש את אבא ואת אמא, כי לא שמעתי ולא ראיתי אותם. ניסיתי להיכנס לחדר השינה שלהם, אבל לא יכולתי כי הכניסה הייתה חסומה בחתיכות בטון ואבנים. לא יכולתי לראות אפילו אם יש מישהו בחדר בגלל החושך. ניסיתי לטפס מעל ההריסות, אבל לא יכולתי לעבור. דאגתי מאוד להם ולאחי יוסף, כי גם אותו לא ראיתי.

אז הגיעו לדירה כמה מהשכנים ופרמדיקים. הם שאלו אותי מי גר בדירה. אמרתי להם שאחי יוסף נמצא בחדר שלו, שאחי יאמן גם בחדר שלו אבל הוא לא יכול לצאת, ושאבא ואמא לא עונים. הם הלכו מייד לחדר של יוסף והוציאו אותו. ראיתי מלא דם והבנתי שהוא פצוע קשה, אבל לא הצלחתי לראות אותו טוב, הם פינו אותו מהר מאוד. אחר כך הם הוציאו את יאמן והורידו אותו למטה, יחד עם יזן ומיראל. 

דאגתי מאוד לאבא ואמא שלי. אמרתי לחובשים שאני לא מוצאת אותם והראיתי להם איפה החדר שלהם. הם התחילו לפנות את ההריסות עד שמצאו אותם. הם היו במצב קשה, עמוד בטון נפל ישר עליהם, כשהם היו בתוך המיטה שלהם. הם פינו אותם באמבולנס לבית החולים א-שיפאא ואז לקחו גם אותי ואת האחים שלי כדי שיבדקו אותנו. 

אחר כך הודיעו לנו שאחי יוסף נפל שהיד. הייתי בהלם. היינו קרובים מאוד. הוא היה לא רק אח אלא גם חבר שלי. היינו יושבים ומדברים, יוצאים יחד לבילויים או לקניות. הוא היה בחור שקט, שלמד רפואת שינויים באוניברסיטה והצטיין בלימודים. אף פעם לא חשבתי שאצטרך להיפרד ממנו. ברגע שהודיעו לי על מותו בכיתי המון. דוד שלי מוחמד, אח של אמא שלי, ניסה להרגיע אותי ואת האחים שלי ולקח אותנו אליו. 

ב-10:00 בבוקר דודה שלי הגיעה והודיעה לי שגם ההורים שלי נפלו שהידים. לא יכולתי להפסיק לבכות, הייתי בהלם ממה שקרה. דודה שלי חיבקה אותי וניסתה להרגיע אותי, אבל אני לא יכולתי להאמין למה שהיא סיפרה לי. ניסיתי לומר לעצמי שזה שקר, שהם יהיו בסדר, אבל כל מי שהיה לידי אמר לי שזו האמת ושזה מה שקרה. איבדנו אותם תוך רגעים, בלי התראה מוקדמת, בלי שיכולתי לחשוב על זה לפני כן. 

לא הייתי מוכנה לאבד את ההורים שלי בגיל כל כך צעיר. אני לא מוכנה לחיות במציאות שאבא ואמא שלי לא נמצאים בה. אבל זה מה שנכפה עליי מאז שהם נהרגו. אני חייבת להתגבר ולקחת על עצמי אחריות. אני מפחדת שהאחים שלי ייקלעו למצב נפשי קשה בגלל הטראומה שחוו. פתאום התבגרתי בעשרות שנים, הפכתי להיות אמא ואבא לאחים שלי, אבל אני בעצמי רק ילדה.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-16.5.23.