מאי א-שיח' ח'ליל
11 יוני 2023
בת 25, תושבת שכונת א-שוג'אעייה, סובלת מחרדה מאז נמלטה הביתה מאימת ההפצצות בגיל 11, במהלך "עופרת יצוקה", ועוד יותר מאז הופצץ ביתה בשנת 2014
בשנת 2008, הייתי בת 11 כשפרצה המלחמה ("עופרת יצוקה"). אני זוכרת עד היום כל רגע ורגע. כשהתחילו ההפצצות הייתי בבית ספר. שמענו התפוצצויות ממש קרוב אלינו וכל הילדים ברחו מבית הספר הביתה. גם אני ברחתי, תוך כדי ההפצצות, והגעתי הביתה רועדת מפחד. זה הרגיש מאוד שרירותי, אף אחד לא ידע איפה הם מפציצים בדיוק ולמה. זה היה מפחיד מאוד. מאז, אני סובלת מאי שקט ואני נתקפת חרדה בכל פעם שאני שומעת מטוסים ישראלים. כבר עברנו מאז עוד כמה מלחמות והסלמות, וכל פעם שזה מתחיל שוב אני לא מסוגלת אפילו לראות חדשות, כי המראות של הדם, הגופות והבתים ההרוסים מעוררים בי כל-כך הרבה חרדה.
במלחמה בשנת 2014 הבית שלנו הופגז כשהיינו בתוכו. ברחנו החוצה ורצנו ברחובות בזמן שמטוסי הצבא הישראלי טסו מעלה הראשים שלנו והמשיכו להפציץ. הטבח שהיה בשכונת א-שוג'אעייה ב-2014 גרם לי להלם שלא עבר לגמרי עד היום. אני לא יכולה לשכוח את מחזות האימים שראיתי כשברחנו, זה עולה שוב ושוב בשיחות שלנו במשפחה. הלכנו מעל גופות של שהידים. היו שם גם פצועים ואני זוכרת צעקות של נשים וילדים. המלחמה הזאת הייתה כמו יום הדין. כולם רצו ברחוב כאילו שהמוות עצמו רודף אחריהם. אלה זיכרונות כואבים. מדי פעם יש תקווה שהמלחמות יסתיימו, אבל הן לא נפסקות והכאב רק נמשך. אנחנו לא יכולים לשכוח אותן ולהירגע כי בכל שנה יש עוד התקפה על הרצועה. בכל פעם שאני מתחילה קצת להתאושש ולהתגבר על ההלם מתחילה עוד מלחמה והמצב שלי רק מדרדר.
כשהצבא הישראלי מפציץ אותנו אין שום מקום בטוח בבית. אין לנו מקלטים. גם בחוץ לא בטוח. כל מי שברצועה הוא מטרה של הצבא הישראלי שבכלל לא מבחין בין אזרחים ללוחמים. הם מפציצים באופן שרירותי וכל הזמן יש לי הרגשה שתורי מתקרב ויפציצו לנו שוב את הבית מעל הראש. כשאני מתעוררת מהפצצות באמצע הלילה, אני מודה לאללה שאנחנו עדיין בחיים.
עברתי טיפולים שונים כדי להתגבר על החרדות ועל המצב הנפשי הקשה שלי, אבל הם לא עזרו.
ב-2021, כשמטוסי קרב ישראליים שוב הפציצו ברצועה, הם הפציצו בית שהיה ממש מול הבית שלנו, במרחק של כמה מטרים. עוצמת ההפצצות הייתה כל-כך גדולה שהרגשתי שהבית עומד לקרוס עלינו. זה היה לילה קשה ביותר. אי אפשר לתאר הפחד והאימה שהרגשנו. כולנו ברחנו בחושך לרחוב, יחפים, בפיג'מה, בלי לדעת לאן אנחנו רצים. המטוסים המשיכו להפציץ את כל הרחובות והרגשתי שאני עומדת לאבד את המשפחה שלי. ניסינו למצוא מקום בטוח, למרות שאין באמת מקום כזה ברצועה וזו רק אשליה. אני זוכרת שהתחלתי לצעוק כשלא מצאתי את ההורים שלי והאחים שלי, כי כולנו רצנו לכיוונים שונים.
מאז 2021 חלה עוד הדרדרות במצב הנפשי שלי. זה פגע לי בתיאבון, בשינה ובקשרים החברתיים. בקושי יכולתי לדבר עם אנשים והפכתי מבודדת. ניסיתי ללכת לטיפול נפשי אבל זה לא עזר לי. כשאני רואה מטוסי קרב בשמיים אני נתקפת חרדה איומה ובטוחה שפורצת עוד מלחמה. יא אללה, כמה שזה קשה. מתי יסתיים הסבל? מתי ייגמר הסיוט הזה שחוזר על עצמו בכל שנה מחדש? כל זמן שהמלחמות נמשכות ומטוסי הכיבוש חגים לנו מעל הראש לא נוכל להחלים מהחרדות. הם רודפים אותנו כמו שדים.
ב-2022 הייתה עוד מתקפה של הצבא הישראלי, שהפציץ בכל מקום ברצועה, ושוב במאי 2023. הפעם אמא שלי הייתה במצרים בזמן המלחמה, ונלחצתי עוד יותר כי הרגשתי אחראית לאבא שלי ולאחים שלי. התפללתי כל הזמן שזה ייגמר ונצא מזה בשלום. כולנו ישבנו בבית. חיבקתי את האחים שלי ולא נתתי להם לצאת מהבית מחשש שייפלו כשהידים.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-11.6.23.