ח'יתאם אל-חמאמי

בת 35, אם לארבעה בנים בגילאי שנתיים עד 11, תושבת שכונת א-סברה בעיר עזה

אני ובעלי ג'בר, בן 37, התחתנו ב-2010 ואנחנו עדיין גרים בבית של ההורים שלו עם ארבעת הבנים שלנו: חמזה, בן 11, ויסאם, בן 9, מוחמד, בן 5 ואחמד בן שנתיים. אני חולמת לרשום את חמזה וויסאם למועדוני ספורט ברצועה אבל זה עולה יותר מדי ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. הם עצובים כי החברים שלהם הולכים לפעילויות של המועדונים האלה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו גם לקנות צעצועים לילדים הקטנים יותר.  

כשהייתי ילדה חלמתי ללמוד רפואה אבל המצב הכלכלי שללנו לא אפשר את זה. במקום זה לקחתי כמה קורסים באוניברסיטה כדי שאוכל למצוא עבודה ולפרנס את המשפחה. במהלך השנים נתתי שיעורים פרטיים לילדים במרכז הקהילתי והיום אני עובדת בגן ילדים ומרוויחה בערך 400 שקל בחודש, אבל זה ממש לא מספיק לצרכים השונים של הילדים. אני חולמת להשלים את ההשכלה שלי באוניברסיטה וגם שהבנים שלי ילמדו באוניברסיטה ויוכלו להגשים את החלומות שלהם.  

אני חולמת גם שלי ולבעלי תהיה עבודה שתפרנס אותנו בכבוד, שנוכל לגור בבית משלנו ולקנות אופן קבוע בשר ופירות וירקות, ואולי גם מים מטוהרים. המצב בעזה קשה ופשוט אי אפשר למצוא עבודה קבועה עם משכורת נורמלית.  

עברו כבר 16 שנים מאז שישראל הטילה את המצור על הרצועה. כל השנים הלאה אנחנו סובלים מהפסקות באספקת החשמל ויש ערבים שבהם אנחנו צריכים לעשות הכל בבית לאור פנסים, וככה גם לעזור לילדים בהכנת שיעורי הבית שלהם. זה מייאש ואני חולמת שתהיה לנו אספקת חשמל קבועה. המצב כל כך קשה ומשתנה מרגע לרגע, שקשה מאוד לחשוב על העתיד. כל הזמן אנחנו בחרדה מעוד התקפה, ורק רוצים לחיות קצת בשקט וביציבות.  

אחי, מוחמד, בן 39, גר בגדה עם המשפחה שלו ואני אפילו לא יכולה לבקר אותו. אני חולמת שיהיו לנו חיים יותר קלים, עם קצת מותרות, אבל החלומות האלה כנראה לא יתגשמו, אז אני מקווה שלפחות לילדים שלי יהיה עתיד טוב יותר. 

העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-16.2.23.