סעיד נסאר

בן 26 ואב לתינוק בן שנה וחצי, תושב מחנה הפליטים דיר אל-בלח שבמרכז רצועת עזה 

כשהייתי בערך בן שנה נפלתי מהגג של הבית ונפגעתי בגולגולת. עברתי אז ניתוח בראש ומאז אני לא רואה בעין שמאל. אני ואשתי מרים, בת 21, התחתנו לפני שנתיים ולפני שנה וחצי נולד לנו בן, עודיי. עכשיו אשתי בחודש התשיעי להריון והיא אמורה ללדת בכל רגע.  

בארבעת החודשים הראשונים אחרי החתונה גרנו בשכירות בדירה במחנה הפליטים דיר אל-בלח ושילמנו שם 350 שקל לחודש. באותה תקופה הייתה לי עבודה זמנית. מכרתי סיגריות בדוכן ברחוב, אבל אחרי חודשיים-שלושה כבר התחלתי לצבור חובות לבעל הבית כי ההכנסה מהדוכן לא הספיקה לשכירות. הוא גירש אותנו ועברנו לדירה אחרת שאנחנו גרים בה מאזו משלמים דמי שכירות של 250 שקל בחודש.  

כיום אני מובטל. בגלל הנכות שלי אני לא מצליח למצוא ברצועה עבודה שאני מסוגל לעשות. הבית שאנחנו גרים בו לא במצב טוב. הקירות ישנים מאוד והוא מקורה בפח אז בקיץ החום הכבד נכנס ובחורף יש דליפות של מים. יש שני חדרים אבל אחד מהם לא מתאים למגורים בכלל כי אין בו חיבור לחשמל. בכל מקרה אנחנו חיים רוב הזמן בלי חשמל כי אני פשוט לא מסוגל לשלם את החשבון. בהתחלה השתמשתי במנורות לד שמופעלות עם סוללה והייתי מטעין אותה אצל המשפחה, אבל היא התקלקלה אז גם את זה אנחנו כבר לא יכולים לעשות. אין לנו מקרר או מכונת כביסה בבית ואשתי מכבסת ביד. כמה חודשים אחרי החתונה נאלצנו למכור את כל הריהוט של חדר השינה ומאז אנחנו ישנים על הרצפה. אשתי מכרה גם את מעט התכשיטים שהיו לה. 

כשהרעב הופך לבלתי נסבל אנחנו הולכים לשכנים שלנו ומבקשים מהם אוכל. אם אכלנו ארוחת בוקר אז לא נאכל אחר-כך במשך היום. עודיי נשאר רעב כי המטבח שלנו פשוט ריק. אין אוכל. אני חולם על היום שבו אוכל לספק למשפחה שלי ארוחות נורמליות. שנאכל לפחות שתי ארוחות ביום. גם כסף לחיתולים אין לנו אז אני נאלץ לבקש מחברים שיש להם. 

אף פעם לא קיבלנו סיוע מאונר"א או מהקטארים, וגם לא מהרווחה. עד לפני חודשיים שילמנו את שכר הדירה עם תרומות שקיבלנו מאנשים, אבל כבר חודשיים שאין לנו סיוע. אני חולם שנוכל לקבל סיוע מסוכנות אונר"א או מהרווחה, או שנמצא מוסד אחר שיוכל לעזור לנו לשלם את השכירות. בגלל שאין לנו הכנסה אנחנו רק צוברים חובות. אני מפחד שגם בעל הבית הנוכחי יגרש אותנו.  

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד אל עזאייזה ב-2.8.23.