סאמי אל-חדאד

בן 44, מהעיר עזה, מספר על האובדן שחוותה אחייניתה בת ה-11 של אשתו, אלמא ג'ערור, החיה כעת איתם במחנה העקורים ברפיח לאחר שהוריה וארבעת אחיה נהרגו בהפצצת הבית בו שהו:

עד המלחמה אני, אשתי עולא ג'ערור, בת 35, וששת הילדים שלנו גרנו בעיר עזה. עכשיו אנחנו גרים באוהל מניילון במחנה עקורים ברפיח וגרה איתנו גם האחיינית של אשתי, אלמא, בת 11, שאיבדה את ההורים שלה, שלושת האחים שלה ואחותה ב-2.12.23.

אלמא והמשפחה שלה גרו ברחוב אל-ירמוכ בעיר עזה. ב-16.11.23, כשהפצצות שם באזור התעצמו, הם עברו לבית של גיסי, איסמאעיל ג'ערור. זה היה בניין בן חמש קומות עם שתי דירות בכל קומה והיו בו יותר ממאה בני אדם מהמשפחות כחיל, אל-פורנו, אל-עשי, חרז, חברור ואבו כרש.

ב-2.12.23 הבניין הופצץ ואלמא איבדה בהפצצה את כל המשפחה שלה: ההורים שלה, מוחמד ר'נם ג'ערור, בן 35 ונעימה עיסא ג'ערור, בת 38, אחותה ריחאב, בת 10, ושלושת האחים שלה: ר'אנם, בן 14, כינאן, בן 6 וטרזאן, בן שנה וחצי. אלמא נלכדה מתחת להריסות וחולצה רק אחרי שלוש שעות. עד היום יש שם גופות שלא פונו. בנוסף למשפחה שלה נהרגו שם למעלה מארבעים בני אדם.

אלמא כל הזמן מספרת לנו על השעות שבהן הייתה מתחת להריסות. איך מצאה את עצמה ככה פתאום וצעקה וצעקה עד שאנשי ההגנה האזרחית מצאו הוציאו אותה. היא נפצעה בראש וביד שמאל. כשהתקשרו להודיע לנו שזה קרה אנחנו כבר עזבנו את הבית שלנו, והיינו במחנה א-נוסייראת. באותו יום אנשים הביאו אותה לרפיח ואני אספתי אותה משם. אלמא הייתה במצב נוראי שאי אפשר לתאר. היא בכתה כל הזמן. כשהגענו לא-נוסייראת, עולא חיבקה אותה כל הזמן וניסתה להרגיע אותה.

אלמא מדברת ללא הפסקה על המשפחה שלה, על האחים שלה ואחותה. היא מספרת איך ראתה את אח שלה מתחת להריסות. היא כל הזמן מבקשת לחזור לשם כדי לחפש את בני המשפחה שלה מתחת להריסות. הסברנו לה שכבר אין לאן לחזור ואפילו לקחתי אותה למקום שממנו אפשר לראות מרחוק את צפון הרצועה כדי שתראה את ההרס ותבין שאי אפשר לחזור לשם כרגע.

בלילות יש לאלמא סיוטים והיא מתעוררת כל הזמן בבכי וצעקות. היא מספרת שהיא חולמת על בני המשפחה שלה. בכל פעם שהיא שומעת מטוסים בשמיים היא רצה אלינו מפוחדת.

חוץ מאיתנו נשארו לאלמא רק סבתה ודוד שנמצאים בגרמניה. אנחנו מנסים לסדר לה אישור לנסוע אליהם בתקווה ששם יהיה לה חיים טובים ובטוחים יותר. היא אומרת שהיא רוצה לנסוע כדי להתרחק מהמטוסים וההפצצות. היא במצב נפשי קשה מאוד.

בכלל, המצב כאן נורא. מחלות, מחסור באוכל ובמים, ואין חשמל. אנחנו אוכלים בקושי ארוחה אחת או שתיים ביום, שמורכבות רק מקטניות ואוכל מקופסאות שימורים.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-2.3.24