נאדיה אל-חילו

בת 45 ואם לשלושה, תושבת שכונת א-שיח' רדוואן בעיר עזה, מספרת כיצד נעצרה בידי הצבא הישראלי למשך למעלה מחודשיים ונאלצה להשאיר את ילדיה לבדם ועל ההתעללות שעברה

עד המלחמה גרנו אני, בעלי יחיא אל-חילו ושלושת הילדים שלנו, מאריא, בת 13, מלכ, בת 12, ומוחמד, בן שבע, בשכונת א-שיח' רדוואן בעיר עזה. היום אנחנו ברפיח, בבית ספר שהפך למחנה עקורים.

תמונה

ב-11.11.23 הצבא התקשר אלינו ודרש שנתפנה מהשכונה. באותו יום אני והילדים עזבנו את הבית. הלכנו דרך מחסום נצרים למחנה הפליטים אל-בוריג' במרכז הרצועה. בעלי נשאר בעזה עם ההורים המבוגרים שלו כי לא רצה להשאיר אותם לבד.

ב-25.12.23, הצבא פיזר באל-בוריג' כרוזים והורה להתפנות גם משם. אנחנו ועוד הרבה משפחות היינו שם בבית ספר וחשבנו שזה מקום בטוח ולכן נשארנו שם עד שב-28.12.23, בשעה 2:00 בלילה חיילים נכנסו לתוך הבית ספר תוך כדי ירי. כמה מהקירות של בית הספר נהרסו. החיילים קראו לגברים לצאת החוצה. הם עצרו חלק והכניסו אחרים לתוך בור גדול שהם חפרו.

החיילים עצרו אותי ועוד תשע נשים. הילדים שלי נשארו עם אישה אחרת. חייל הוביל אותי כשהוא מכוון את הנשק שלו לגב שלי והכניס אותי לאוהל לגדול של הצבא. גם את שאר הנשים העצורות הכניסו לאוהל הזה. חשבתי שיחזירו אותנו לילדים שלנו תוך כמה דקות.

בתוך האוהל הורו לי להוריד את הבגדים ועשו עליי חיפוש כמעט בעירום.

אחר כך החיילים לקחו אותי למשאית שהיתה מלאה בנשים עצורות, והיו בה גם בחורים שנעצרו. ראיתי את הבת שלי מלכ עומדת על גבעה ליד המשאית. היא נופפה לי לשלום.

אזקו לי את הידיים לאחור וכיסו לי את העיניים עם חתיכת בד. חייל היכה אותי בגב. השאירו אותנו בתוך המשאית במשך חמש שעות, אזוקות. לקראת הערב המשאית נסעה לכיוון הגבול המזרחי של רצועת עזה ושם הורידו אותנו ממנה. אחד החיילים אמר לנו "אהלאן וסהלאן. אתן בישראל". התחלתי לבכות. אמרתי לחיילים: "הילדים שלי נשארו לבד, לאן הם הלכו? ואני כאן בלי בעלי!". אחד החיילים אמר לי "הילדים שלך בסדר".

אחר כך הוא לקח אותי למשאית אחרת שהיו בה גברים ונשים. הגברים היו ערומים לבשו משהו שקוף והיו ערומים מתחתיו. היה קר מאוד. החיילים הביאו שמיכות רק לנשים.

כעבור שעתיים העלו אותנו על אוטובוס, עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. נסענו וכל הדרך אסרו עלינו לזוז או לדבר. אני חולת סוכרת ויש לי גם יתר לחץ דם. ביקשתי לשתות מים, אבל הם סירבו והחיילת נתנה לי מכה על הראש ואמרה לי: "שרמוטה. אתן חמאס". כל הדרך הרביצו לנו וגם ירקו עלינו.

כעבור שעתיים העבירו אותנו לאוטובוס אחר, וערכו עלינו חיפוש. הגענו למחנה ענתות ליד ירושלים ושם הם הורידו אותנו והכניסו אותנו לכלוב ברזל. חיילות ערכו עליי חיפוש בעירום כשהעיניים שלי מכוסות. הם הורו לי להתפשט ולהישאר רק בתחתונים.

אחר כך לקחו ממני את עגילי הזהב שלי ואת הכסף שהיה עליי, 3,400 שקל ו-100 דולר. הם לקחו אותי למקום עם קרקע של אספלט וחצץ. שמעתי שם מישהי אומרת "מאמא" והיא נשמעה כמו ילדה. לרגע חשבתי שזו הייתה הבת שלי, מלכ. לא ישנתי שם. כל פעם שנרדמתי בא חייל, הרביץ לי על הראש ואמר לי "לא לישון". אחר כך קשרו אותנו בשלשלות, בידיים וברגליים. נתנו לנו פיג'מה אפורה ללבוש.

משם לקחו אותי לכלוב ברזל שבו הייתי במשך 11 יום יחד עם עוד עצירות. כל הזמן הייתי עם אזיקונים על הידיים. נתנו לנו מעט מאוד אוכל וגם את זה בקושי אכלתי כדי שלא אצטרך ללכת לשירותים, שהיו רחוקים וגם לא היה בהם ברז ואי אפשר היה להתנקות כמו שצריך. מי שהייתה במחזור קיבלה תחבושת אחת. בשירותים עזרנו אחת לשנייה. מקלחת גם לא הייתה.

כל הזמן היו סביבנו חיילות וחיילים והם אסרו עלינו לישון. הם היו מדליקים את האור, מפעילים רמקולים, אוכלים מולנו ומקללים אותנו.

אחרי 11 יום לקחו אותנו לכלא דמון באזור חיפה. החזיקו אותי שם במשך 31 יום. גם שם חיילות עשו עליי חיפוש בעירום וחקרו אותי שם 5 פעמים, עם אזיקים על הידיים וכיסוי עיניים. שאלו אותי על בעלי, האחים שלי, השכנים, המסגדים, מוכרי הירקות. שאלו גם על אתרי מדיה חברתית שאני עוקבת אחריהם. הייתי אומרת להם: "תגלו קצת אנושיות. הכרחתם אותי לעזוב את הילדים שלי. אני לא יודעת איפה הם. אני לא שייכת לשום ארגון". קיבלנו מעט מאוד אוכל. ביצה בבוקר, וחוץ מזה אטריות או אורז.

אחר כך העבירו אותי למחנה זיקים, קרוב לרצועת עזה. ערכו עליי שוב חיפוש בעירום. מצאתי את עצמי באולם גדול. היינו שם בערך עשר נשים. כולן עמדו שם בתחתונים ובפנים היו שם רק חיילות אבל מחוץ לאולם, ליד הדלת הפתוחה, היו חיילים, וחששתי שהם רואים אותנו עירומות.

השאירו אותנו שם בלילה. אחרי שהתלבשנו צילמו אותנו. שאלו אותנו: "איך קוראים לך" ו"מה שלומך" והורו לנו "תגידי: בסדר". אחר כך אזקו לי שוב את הידיים לאחור עם אזיקונים והעלו אותי לאוטובוס עם עוד עצירות. אמרו שמשחררים אותנו אז שאלתי על הפקדון שלקחו ממני. אבל לא החזירו לי כלום. זה היה ב-8.2.24. כל הדרך למעבר כרם שלום (אבו סאלם) בדרום רצועת עזה אסרו עלינו לדבר והרביצו לנו. הגענו לכרם שלום ועברנו שם. הלכנו למחנה עקורים בבית ספר ברפיח ומאז אני פה.

גם הילדים שלי פה. מסתבר שאחרי שנעצרתי עיתונאית עזרה לילדים לפנות לצלב האדום והם הצליחו ליצור קשר עם המשפחה שלי ולהגיע אליהם. כשחזרתי לרצועה יצרתי קשר עם המשפחה ועכשיו הילדים פה איתי.

רוב המשפחה שלי עדיין בצפון הרצועה. אחי, מוחמד סעד (בן 43) נהרג באירוע בכיכר א-נאבולסי בעיר עזה ב-29.2.24 שבו אנשים שניסו להגיע למשאיות שהובילו אספקה לצפון הרצועה נהרגו מירי חיילים, נדרסו ממשאיות או נרמסו מהדוחק. אני מדברת עם בעלי וההורים שלי כמה שאפשר, כי הטלפונים לא תמיד עובדים. הם במצב נורא, מאוד רעבים. אמא שלי לא אוכלת ימים שלמים. התברר לי שהבית שלנו הופצץ ונהרס.

אני מתפללת שהמלחמה תיגמר, שהסבל שלנו ייפסק ואוכל לפגוש את בעלי וההורים שלי. אני מייחלת לחזור לצפון הרצועה, למרות שבית כבר אין לנו. רק שנעבור את המלחמה הזו בחיים, אני ומה שנשאר מהמשפחה שלי.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-18.3.24