עליאא אל-בחטיטי

בת 41 ואם לתשעה, תושבת שכונת א-תופאח בעיר עזה

בעלי מובטל. הוא סובל מנכות ברגל ימין ולא מסוגל לעבוד בכלל. אנחנו מקבלים קצבה ממשרד הרווחה וחוץ מזה אין לנו עוד הכנסות. בשנתיים האחרונות קיבלנו רק 800 ש"ח לחודש ומזה התקיימנו, והיום אנחנו מקבלים גם קופון של מזון מאונר"א אבל זה לא מספיק לכולם. הלוואי שיוסיפו עוד מוצרים. אנחנו קונים בשר רק פעם בחודש ולפעמים בימי שישי אנשים תורמים לנו. אפילו פירות אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. 

כולנו גרים בבית של גיסי. אני חולמת שיהיה לנו בית משלנו ושלבנות שלנו יהיה חדר משלהן, כי לא נוח להן לישון ליד הבנים. לפעמים אני שולחת את הבנים לישון בסלון. הבית שאנחנו גרים בו נראה כמו דיר, או בעצם לא מתאים אפילו למגורים של בעלי חיים. אני חולמת שיהיו לנו מיטות נורמליות וכיסאות שאפשר לשבת עליהם.  

אני חולמת גם על מטבח נורמלי עם כלי בישול ומכשירי חשמל.  גם הפירות יקרים מידי ולא יכולים להרשות לעצמנו. בגלל שאין לנו ברז מים בבית אנחנו משתמשים במים מצינור מהבית של דוד שלי. אני חולמת על ברז עם מים חמים. אני מותשת מחימום המים על הגז ומהכביסה בידיים. 

אני חולמת שתהיה לנו הכנסה קבועה ושלא נצטרך לבקש עזרה מאף אחד. שאולי הילדים ילכו לחוגים ואולי אפילו לאוניברסיטה. אבל קשה לי לדמיין שמשהו מזה יקרה. אני בעיקר חולמת שנוכל להחזיר את כל החובות שצברנו, בסך של 30,000 ש"ח. אנחנו חייבים לבני משפחה, לשכנים ולחנויות, שכבר מסרבות למכור לנו בהקפה.  

אני חולמת שאוכל לתת לילדים דמי כיס כשהם הולכים לבית הספר. מוסא, הבן הקטן שלי, בן חמש, לא הולך לגן כי אנחנו לא יכולים לשלם את שכר הלימוד. אני חולמת לקנות לילדים בגדים בשוק, כמו אימהות אחרות. כולנו לובשים בגדים שקיבלנו מחברים ומשכנים. כל הרכוש שלנו נמצא בשקיות ובקרטונים. אני חולמת שיהיה לנו ארון לשים בו את כל הבגדים. מתסכל אותי שאני לא יכולה אפילו לקחת את הילדים לבלות בטיילת וליהנות מהחוף, כי אין לי כסף לנסיעות ולדברים שהם מן הסתם ירצו לקנות שם. אני לא יודעת מתי הדברים ישתנו ומתי כבר נוכל לשמוח. אני מקווה שיום אחד אזכה לראות את הילדים מתחתנים. 

אין לי דרכון ומעולם לא יצאתי מהרצועה. אם ישראל תסיר את המצור מעזה אולי נוכל לנסוע באופן חופשי, בלי מכשולים. זה החלום שלי. אני לא בטוחה שאי פעם נוכל להגשים את זה. אין לי תקווה.