ס.ל.

בן 24, תושב מחנה הפליטים ג'באליא שבצפון רצועת עזה, סיפר על העינויים הקשים, האונס וההתעללות המינית שעבר במהלך מעצרו בידי ישראל שנמשך שנה ועשרה חודשים

לפני המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר 2023, גרתי עם ההורים שלי וחמשת האחים והאחיות שלי בבית קטן במחנה הפליטים ג'באליא. אנחנו משפחה ענייה ואבא שלי פרנס אותנו איכשהו בתוך המצוקה הכלכלית והתנאים הקשים שבהם כל התושבים חיו פה במשך הרבה שנים בגלל המצור. למרות הקושי החיים שלנו היו מלאים בסיפוק, אהבה וחום משפחתי. החלומות שלנו היו פשוטים, לחיות בכבוד ובביטחון, כמו כל בני האדם. בבית שלנו, הצחוק הקל על ההתמודדות עם כל הקשיים.

הייתי צעיר שחלם על עתיד טוב יותר, כמו כל צעיר בגילי. אהבתי לשבת עם בני משפחתי וחבריי, וניסיתי לעזור להוריי ככל יכולתי. חיינו בפשטות ובתקווה, ולא ידענו שהחיים שלנו עתידים להפוך בתוך כמה ימים לסיוט עקוב מדם, מלא בהרג, פחד, רעב והשפלה.

כבר בתחילת המלחמה מטוסי קרב הפציצו באזור שלנו באופן אינטנסיבי ורציף. אבל למרות הירי וההפצצות לא עזבנו את הבית שלנו. התעוררנו לקולות פיצוצים ונרדמנו לקולות צעקות ומוות. לא נותר מקום בטוח. בתים נהרסו על יושביהם, חלקי גופות חולצו מבין ההריסות, וילדים צרחו מפחד ומרעב. חיינו כל רגע כאילו הוא הרגע האחרון בחיינו.

בילינו שעות ארוכות בתוך הבית בלי חשמל, בלי מים ובלי מספיק אוכל. פחדנו אפילו להתקרב לחלונות בגלל ההפצצות העזות. המטוסים לא הפסיקו לחוג בשמיים, וקולם הטיל עלינו אימה ללא הפסקה. פחדנו כל-כך כל הזמן שכבר לא הבחנו בין יום ללילה. ההפצצות התקרבו אלינו מאוד והרגשנו שהמוות מתקרב אלינו בכל שנייה.

ואז הצבא הישראלי נכנס לצפון עזה והטיל מצור מלא על מחנה ג'באליא. בתחילת חודש דצמבר 2023 המצב נעשה מפחיד ביותר: טנקים כיתרו את האזור, חיילים התפרסו ברחובות והמטוסים המשיכו להפציץ ללא הפסקה. היינו נצורים בתוך הבית, בלי יכולת לצאת או לנוע, והפחד שלט בנו לחלוטין.

בבוקר של חמישי, 7.12.23, בסביבות 9:00, הכוחות הישראליים כיתרו לגמרי את האזור שבו גרנו, ובעיקר את האזור שליד בית הספר אבו חוסיין. המצור הוטל מכל הכיוונים – באמצעות טנקים, מטוסים וחיילים. במשך יומיים היינו נצורים בבית, לא היו לנו די מזון או מים ולא יכולנו לצאת. המתנו למוות בכל רגע. קולות הירי נשמעו מכל עבר וההפצצות נמשכו ללא הפסקה. אמי בכתה כל הזמן, והאחים שלי היו מבועתים ובמצב נפשי קשה.

אחרי יומיים של מצור, החיילים נכנסו לאזור מוקדם בבוקר והורו לכל התושבים לצאת מהבית. כשיצאנו, הם דחפו אנשים בכוח, צעקו עלינו וקיללו והשפילו אותנו. החיילים הפרידו בין הנשים, הנערות והילדים לבין הגברים והצעירים. הם אמרו לנו שהנשים יועברו לבית החולים כמאל עדוואן, ולנו, הגברים והצעירים, הם הורו לנו לשבת על הקרקע.

בהמשך הם אילצו אותנו לפשוט את כל הבגדים באופן משפיל ומבזה, ולהישאר רק בתחתונים. הם לא חסו גם על המבוגרים. החיילים צעקו וקיללו את כולם בצורה גסה ומשפילה. באותו רגע הרגשתי שהאנושיות שלי נרמסת לחלוטין לעיני כולם. ישבנו כמעט עירומים בקור העז במשך שעות ארוכות, בזמן שהחיילים כיוונו אלנו את הנשק שלהם, צחקו עלינו ולעגו לנו.

נשארנו על הקרקע עד שעות הצהריים ואז החיילים כבלו לנו את הידיים באזיקוני פלסטיק, הידקו אותם חזק, קשרו לנו כיסויי עיניים הדוקים והעלו אותנו תוך דחיפות והשפלה על משאיות גדולות. במהלך כל הזמן הזה, החיילים הכו אותנו.

המשאיות נסעו עד שהגענו לאזור זיקים שליד הים, מצפון לרצועת עזה. הורידו אותנו מהמשאיות ושוב הושיבו אותנו למשך שעות ארוכות על הקרקע בקור עז, כשאנחנו כמעט עירומים, אזוקים ומכוסי עיניים. רעדתי מקור, מפחד ומרעב. לא הורשינו לדבר או לזוז. היינו בערך 50 אנשים בגילאים שונים, וכל מי שניסה לזוז או להרים את הראש הוכה מיד.

אחר-כך הגיע קצין יחד עם הרבה חיילים הם התחילו לרשום את הפרטים האישיים שלנו אחד־אחד. הם רשמו את שמותינו, את מספרי תעודות הזהות ואת מספרי הטלפון שלנו, ואחרי זה הם צילמו אותנו באופן משפיל מאוד, חילקו אותנו לקבוצות ואז נתנו לנו שמיכות דקות שלא סיפקו הגנה אמיתית מפני הקור.

אחר-כך הם העלו אותנו שוב על משאית, והפעם הסיעו אותנו לאזור שבו היו הרבה קרוואנים צבאיים. מאוחר יותר נודע לנו שאנו נמצאים במתקן מעצר שנקרא שדה תימן.

במתקן שדה תימן החלה תקופה קשה ביותר של סבל והתעללות בלתי פוסקת. מרגע שהגענו, כשהיינו עדיין אזוקים ומכוסי עיניים, חיילים התחילו להכות אותנו. אחר-כך הם אילצו אותנו ללבוש בגדים אפורים וכפו עלינו ללכת יחפים על אבנים שהכאיבו לנו מאוד. היה קר מאוד והייתי רעב ומותש.

בהמשך הכניסו אותנו למבנים שבהם נשארנו במשך ימים ארוכים כשהידיים שלנו קשורות והעיניים שלנו מכוסות. אסרו עלינו לישון, והחיילים הענישו והכו את כל מי שנרדם. האוכל היה מועט ובאיכות ירודה, והגישה למים הייתה מוגבלת מאוד. הותר לנו להשתמש בשירותים רק לעיתים רחוקות.

עברו עלינו במקום הזה ימים שבהם הרגשנו שאנחנו מתים לאט לאט.

אחרי כמה ימים לקחו אותי לחקירה, ושם התחיל השלב של העינויים וההשפלה הנוראיים והאכזריים ביותר שחוויתי בחיי. כשנכנסתי לחדר החקירות, החיילים והקצינים התחילו לצעוק עליי ולקלל אותי ואמרו דברים גסים ומשפילים: "אמא שלך זונה, בן שרמוטה [...] נזיין אותך ואת האחיות שלך, בן זונה [...] יאללה, בן זונה, בן שרמוטה."

הם הכריחו אותי להתפשט לחלוטין בצורה משפילה מאוד, ונשארתי עירום מולם. המטרה הייתה להשפיל אותי נפשית ופיזית. הם צחקו ולגלגו עליי . במהלך החקירה עברתי תקיפות מיניות משפילות מאוד. החיילים נהגו לגעת בכוונה באיברים האינטימיים שלי ולהכות אותי בהם באופן שוב ושוב, כשהם מקללים אותי ומאיימים עליי: "עוד נזיין אותך פה, בן זונות [...] כולנו נשחק בך ונאנוס אותך, בן שרמוטה".

הם גם הכו אותי קשות בכל חלקי הגוף, במיוחד באזורים האינטימיים, עד שהרגשתי שהגוף שלי נקרע מעוצמת הכאב.

החיילים גם קשרו אותי בתנוחת "שבח" למשך שעות ארוכות מאוד כשהייתי עירום לחלוטין. הם קשרו אותי בצורה מכאיבה מאוד, אזקו את הידיים שלי מאחורי הגב, הניפו אותי באמצעות שרשראות כשאני עירום לחלוטין והשאירו אותי כך שעות ארוכות ללא רחמים. אחר-כך הם הורידו אותי והושיבו אותי על מוט שהיה מקובע לשולחן, והחדירו אותו כולו לפי הטבעת שלי. מעוצמת הכאב התחלתי לצרוח בהיסטריה, להתחנן אליהם ולבקש מהם שיורידו אותי מהמוט. אמרתי להם: "בבקשה, די, אני מת, אני לא יכול יותר, אני מרגיש שאני מת, תרחמו עליי. לא עשיתי כלום". הדבר הזה חזר על עצמו כמה פעמים, ובמהלכו דיממתי מפי הטבעת. הרגשתי שכל הגוף שלי מתפרק מעוצמת הכאב ומהעינויים המיניים הקשים. הם עינו אותי בצורה משפילה ונגעו לי באיברים האינטימיים . במהלך כל זה הם המשיכו להכות אותי שוב ושוב בחלקים שונים של הגוף, במיוחד באזורים האינטימיים, במטרה להשפיל אותי נפשית בצורה אכזרית.

אחת מצורות הפגיעה המשפילה שעברתי הייתה שהכריחו אותי לבצע מעשים משפילים בניגוד לרצוני. הם אילצו אותי להחזיק את איבר המין שלי ולשחק בו תחת איומים ומכות, ובנוסף לאיומים שחזרו על עצמם בתקיפה מינית הם איימו גם לחתוך לי את איבר המין במסור. החיילים היו אומרים לי: "אתה בן זונה, אנחנו רוצים לזיין אותך. נאנוס אותך כמו כלב ונזרוק אותך." הם נהגו גם להטריד אותי ולגעת בגוף שלי בידיים שלהם, במקלות ובאלות, כשהם צוחקים עליי, לועגים לי ואומרים דברים גסים ומשפילים. הרגשתי חסר אונים לחלוטין, מפוחד ומבועת, ולא הייתי מסוגל להגן על עצמי או אפילו לזוז בגלל הכבילה והעינויים המתמשכים.

גם במהלך ההעברות בין מתקני החקירה ובתי הסוהר הוכיתי קשות. היו מכים, מקללי ומשפילים אותנו כל הזמן בתוך המשאיות ובזמן שהעלו אותנו עליהן והורידו אותנו. עברנו גם שוב ושוב חיפושים כפויים בעירום שנועדו להשפיל אותנו ולרסק אותנו נפשית.

במהלך תקופת המעצר גם שיסו בנו כלבים כשהיינו כבולים ולא יכולנו לזוז, כדי להטיל עלינו אימה. נתנו לי גם מכות חשמל ומנעו ממני שינה לפרקי זמן ארוכים ובנוסף לכל אלה סבלתי גם מבידוד וניתוק מוחלט מהעולם שמחוץ לכלא.

אחר-כך העבירו אותי לכלא הנגב, ושם העבירו אותי בין האגפים. גם שם הוחזקתי בתנאים קשים מאוד, סבלתי מרעב, מקור, ממכות ומהשפלות יומיומיות. אחרי תקופה מסוימת הועברתי משם לכלא עופר, ושם שוב חקרו אותי, הכו אותי, השפילו אותי ועינו אותי גופנית ונפשית.

במהלך הכליאה שלי מצבי הבריאותי הדרדר מאוד. התחלתי לסבול מדפיקות לב מהירות, מכאבים ומבעיות עיכול. בנוסף לכל אלה סבלתי מכאבים מתמשכים בפי הטבעת ובחלקים שונים בגוף בגלל העינויים והמכות. לא קיבלתי טיפול רפואי, וההזנחה הרפואית הוסיפה לסבל היומיומי שלנו בכלא.

החודשים והשנים בכלא חלפו לאט מאוד, וכל יום הרגיש כמו עינוי חדש. איבדתי את תחושת החיות, וחייתי רק בתקווה שיום אחד אשתחרר ואראה שוב את המשפחה שלי. פחדתי שאמות בכלא מבלי לראות שוב את בני משפחתי או להיפרד מהם.

שוחררתי סוף סוף ב-13.10.25. כשאמרו לי שאני עומד לצאת, לא האמנתי שזה קורה. הרגשתי כאילו אני חולם. כשפגשתי את בני המשפחה שלי בפעם הראשונה אחרי כל התקופה הארוכה הזאת, התמוטטתי בבכי עז. זה היה רגע שאי אפשר לתאר במילים. בני משפחתי רצו אליי וחיבקו אותי בלי לומר כלום. הם נגעו בפנים שלי שוב ושוב רק כדי לוודא שאני עדיין חי ועומד מולם.

ברגעים הראשונים אחרי השחרור לא הצלחתי לדבר מרוב הלם ומתח. פחדתי מהמרחב הפתוח ומנוכחות של אנשים סביבי.

אחרי השחרור עברתי להתגורר עם המשפחה שלי באוהל, אבל אני עדיין חי עם ההשלכות של העינויים, ההשפלות והפגיעות הקשות שעברתי במתקני החקירה ובבתי הסוהר. שנה וחצי אחרי השחרור אני סובל עדיין מבעיות בריאותיות ונפשיות מתמשכות, ונבדק שוב ושוב אצל רופאים בגלל כאבים וסיבוכים שנגרמו לי מהמכות, מהעינויים ומהתקיפות המיניות שעברתי במהלך המעצר. במיוחד אני סובל מכאבים שלא מרפים ממני בפי הטבעת. אני סובל גם מהפרעות נפשיות קשות, מפחד מתמיד, מקשיי שינה ומסיוטים חוזרים שמחזירים אותי שוב ושוב לפרטי הפרטים של מה שעברתי במהלך החקירה.

התקיפות המיניות וההשפלות שעברתי הותירו בי פצע עמוק שאי אפשר לתאר ואי אפשר לשכוח. אני עדיין מנסה להתמודד עם הטראומות ששינו את חיי לחלוטין והותירו אותי כאוב ושבור. אני נושא את עקבות החוויות הקשות האלה בגופי ובנפשי, ועדיין זקוק לטיפול, לתמיכה ולמעקב רפואי ונפשי מתמשך בשל מה שעברתי במהלך תקופת מעצרי.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-25.5.26