איח'לאס אל-כפארנה

בת 34 ואם לשישה מבית חאנון, סיפרה על נטל האחריות למשפחה שנפל עליה לבדה לאחר פציעתו הקשה של בעלה בהפצצה, על העקירה, ועל הקשיים הייחודיים שעמם מתמודדות כיום נשים בעזה:

תמונה

לי ולבעלי, ראג'י אל-כפארנה, בן 36, יש שישה ילדים: ר'זל, בת 17, ראמא, בת 16, בתול, בת 15, מוחמד, בן 13, מאזן, בן 11, ואיילול, בת 8. לפני המלחמה גרנו בבית חאנון. בעלי עבד בתחום הטלפונים והמחשבים והייתה לו הכנסה קבועה שאפשרה לנו לחיות ברווחה. היה לנו בית יפה ומרווח בשטח של 200 מ"ר. בית של ממש, עם קירות וחלונות. היה לנו חדר שינה, היו שני חדרים ילדים, לבנים ולבנות, קיבלנו אספקה של חשמל ומים והיו לנו מכשירי חשמל, כל מה שצריך. הרגשתי כמו מלכה בבית הזה. ההורים ובני המשפחה שלי ביקרו אותנו לעתים קרובות, וילדינו היו תלמידים מצטיינים בבתי הספר והייתי גאה בהם מאוד. חיינו בנחת ושלווה.

כל זה התפוגג כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר. כבר ביום הראשון, נאלצנו לברוח

מהבית בגלל ההפצצות על בית חאנון. לקחנו איתנו רק קצת בגדים להחלפה ושמיכות קלות, כי חשבנו שנחזור אליו מהר, ועברנו לבית-ספר שהוסב למרכז עקורים במחנה הפליטים ג'באליא. מה שראינו כשהגענו לשם היה נורא – המוני עקורים, כולם בוכים וצועקים, והאוויר מלא בפחד. גרנו בכיתה יחד עם עוד כמה משפחות.

תמונה

אחרי יומיים, ב-9.10.23, בעלי יצא לשוק במחנה הפליטים ג'באליא כדי לקנות לחם. בזמן שהוא היה שם, הצבא הישראלי הפציץ את האזור הזה והיו הרבה הרוגים ופצועים. קרוב משפחה שלי התקשר אליי ואמר לי, "בעלך נהרג". יצאתי מהר, נסערת, עם הילדים לבית החולים האינדונזי. התפללתי כל הדרך שאמצא את בעלי פצוע ולא הרוג, שהוא רק איבד יד או משהו, רק שלא אאבד אותו. אבל כשהגענו, מצאנו אותו במקרר בחדר המתים של בית החולים.

חיבקנו אותו והתחלנו להיפרד ממנו, ואז, בזמן שבתי ראמא חיבקה אותו בבכי, היא צעקה פתאום, "אמא! אמא! אבא נושם! הוא חי!". קראנו לרופאים והם הגיעו מהר והעבירו אותו לטיפול נמרץ. הפציעה שלו הייתה חמורה: שבר בגולגולת, דימום במוח ורסיסים בגוף. אין לי מילים לתאר מה הרגשתי כשהתברר שבעלי חי, שלא נותרתי בודדה.

בהמשך, ראג'י הועבר לבית החולים א-שיפאא. מצבו היה קשה והגוף שלו התעוות באופן שהפחיד אותי. התקשיתי להכיר את בעלי. כל תקופת האשפוז שלו נשארתי עם הילדים במחנה העקורים בבית הספר במחנה הפליטים ג'באליא. אי-אפשר לתאר כמה קשה היה שם. צפיפות נוראית בכיתות, שירותים מטונפים. התפשטו שם כינים והילדים שלי נדבקו כי ישנו באותה כיתה יחד עם הרבה אנשים, ילדים, ילדות, נשים וגברים, כולם אחד ליד השני. כל התקופה הזאת פחדתי על עצמי ועל הבנות שלי, לא עזבתי אותן לרגע. אפילו לשירותים ליוויתי אותן וחיכיתי להן מאחורי הדלת.

תמונה

אחרי בערך חודש של אשפוז, הרופאים קבעו שאין להם טיפול מתאים עבור ראג'י, והוא צריך לעבור לבית החולים נאסר בעיר ח'אן-יונס שבדרום הרצועה. ב-20.11.23, החלטנו לעבור דרומה דרך מחסום נצרים. הצבא הישראלי לא הרשה לאמבולנסים לעבור במחסום, אז הלכנו ברגל למרות מצבו הקשה של בעלי. יצאנו מבית החולים א-שיפאא בסביבות 5:00 בבוקר והגענו לנצרים ב-15:00 אחר הצהריים, כי ראג'י היה צריך לנוח לעיתים תכופות.

כשהגענו למחסום, עמדנו בתור עם המוני עקורים. ראג'י עמד עם הבת שלנו בתול, ואני ושאר הילדים עמדנו בערך 10 מטרים מאחוריהם. שמענו יריות, ואסרו עלינו להביט לשום כיוון. ראג'י ובתול נעלמו מעיני מהר מאוד. התקדמתי במחשבה שאפגוש אותם אחרי שנעבור את המחסום.

כשעברנו, מצאתי בצד השני את בתול, בוכה, והיא סיפרה לי שהחיילים במחסום הורו לאבא שלה להתפשט ולגשת אליהם ואז לקחו אותו. נשארתי במחסום לחכות לבעלי, אבל בחור אחד ייעץ לי לעזוב את המקום כי הלילה כבר ירד. עלינו על עגלה רתומה לחמור ונסענשו לכיוון העיר רפיח. בכיתי הרבה בדרך, כי מעולם לא הייתי בדרום הרצועה, לא הכרתי שם אף אחד ולא ידעתי לאן ללכת. אני והילדים היינו שם לגמרי לבד.

תמונה

כשהגענו לרפיח, פגשתי ברחוב משפחה שריחמה עליי ועל הילדים והם לקחו אותנו לבית שלהם. השעה היתה 21:00. בחצות, צלצל הטלפון של בעלי, שהוא נתן לבתול כשהם עמדו בתור במחסום, וזה היה הוא. כששמעתי את קולו לא האמנתי, הייתי מאושרת שהוא יצא מזה בשלום. הוא שאל אותי איפה אני, ואמרתי לו שאני ברפיח. הסתבר שהוא הלך עד שהגיע לפאתי העיר רפיח. בחור מהמשפחה שאירחה אותנו דיבר איתו, ואחר-כך, הלך לאסוף אותו מהמקום שבו הוא היה והביא אותו אלינו. ראג'י היה מותש מאוד, וסיפר לי שחיילים היכו אותו בראש ובבטן. למחרת בבוקר, הלכתי עם ראג'י לבית החולים נאסר, כדי שיבדקו אותו. הוא גם היה תשוש מהדרך ומהמכות שקיבל מהחיילים. הוא אושפז שם לשבועיים.

נשארנו אצל המשפחה הזאת שבועיים ואז, כשראג'י השתחרר מבית החולים, כשהמצב שלו עדיין קשה, אנשים טובים תרמו לנו אוהל במטה של סוכנות אונר"א בח'אן-יונס, וכמה בחורים עזרו לנו להקים אותו שם. גרנו באוהל הזה חודש, וזה היה חודש מעייף מאוד בשבילי, כי כל נטל הטיפול במשפחה נפל עליי בגלל מצבו של ראג'י. ואז התחילה ההרעבה. לא ידעתי מאיפה אשיג אוכל. כשעזבנו את הבית לא לקחנו כלום, ולא היה לי אפילו שקל. הייתי חסרת כל והכל נמכר ביחידות של כף: מלח, שמרים, סוכר וכו'. כל כף עלתה בערך 10 שקלים. אחותי ויסאל (בת 36), שגם היא הגיעה עם המשפחה שלה לאותו מחנה עקורים, הביאה לנו לפעמים אוכל וקצת כסף. לפעמים קיבלנו עזרה באוכל ממתנדבים או משפחות עקורים אחרות.

גם ההליכה לשירותים הייתה כרוכה בהרבה סבל. הם היו רחוקים מאוד, וכשהגענו נאלצנו לחכות בתורים ארוכים בשביל להיכנס אליהם. כשבעלי היה צריך לשירותים הייתי מלווה אותו ומחזיקה לו את היד, וזה היה לוקח שעה כי הוא התקשה מאוד ללכת. הבן שלי, מאזן, סובל מפעילות יתר של בלוטת התריס. הוא בן 11, אבל רזה כל כך שהוא נראה כמו בן 5. בכל פעם שהוא ביקש אוכל ולא היה לי מה לתת לו, התייסרתי. מרוב רעב, הוא בקושי היה מסוגל לעמוד על הרגליים.

יש לי שישה ילדים, ובכל פעם שאחד מהם היה צריך לשירותים, ליוויתי אותו כי פחדתי שהם יסתובבו לבד במחנה. לבנות שלי בכלל לא הרשיתי להסתובב בין כל האנשים הזרים במחנה. אני לא נוטה להתחבר בקלות ולא יצרתי קשרים במחנה הזה, ובמיוחד לא עם גברים. בכל פעם שהיינו צריכים מים, אני יצאתי להביא. גם ההשגחה על הילדים נפלה עליי כי בעלי היה תשוש ולא היה מסוגל לעשות כלום. בגלל שאין באוהל כמעט הבחנה בין בחוץ לבפנים, נאלצתי להישאר עם כיסוי ראש ביום ובלילה.

כשהסכנה גברה והצבא עמד לפלוש לח'אן-יונס, לוויתי כ-200 שקלים ושכרתי עגלה רתומה לבהמה. העמסתי עליה את האוהל ואת שאר החפצים ונסענו כולנו לרפיח. כשהגענו למחנה העקורים שם, כמה בחורים עזרו לי להקים מחדש את האוהל. גרנו ברפיח ארבעה חודשים.

המצב היה עוד יותר קשה מקודם כי כבר היה חורף, היה קר מאוד וירד הרבה גשם. האוהל היה מלא קרעים והקור חדר דרכו. היו לנו רק כמה שמיכות והילדים ישנו ביני לבין בעלי כדי להתחמם קצת. השירותים היו רחוקים והמסע עם הילדים לשם בלילות היה סיוט בשבילי. הייתי מלווה אותם לשם באמצע הלילה, בקור העז, וממתינה איתם בתור. הייתי הולכת ובוכה, על מה שקורה לנו, על כל העוול. הנטל של האחריות למשפחה הכביד עליי מאוד ובנוסף לכל בעלי גם התחיל לסבול מאובדן זיכרון בגלל הפגיעה שלו. הוא שכח הרבה דברים.

אפילו בתוך האוהל לא היתה לנו טיפת פרטיות, כי האוהלים היו ממש צמודים אחד לשני, ונאלצתי לדבר כמעט בלחש עם בעלי והילדים שלי. פעמיים ביום הלכתי למלא מים עם הילדים שלי, מוחמד ומאזן. נאלצתי להתרגל גם לעמוד בתור לתכיה (מטבח הצדקה). בהתחלה התביישתי ללכת לשם אבל לא הייתה לי ברירה והתרגלתי. לא יכולתי להשאיר את הילדים רעבים, ולא הסכמתי שהבנות שלי יעמדו בתור בזמן שאני יושבת לי באוהל.

אחרי פלישת הצבא הישראלי לעיר רפיח עקרנו שוב, הפעם לעיר דיר אל-בלח, ופה אנחנו נמצאים עד היום. גם הפעם בחורים התגייסו ועזרו לי להקים את האוהל. הם גם חפרו בור ליד האוהל שישמש כשירותים. כאב לי הלב על בעלי שמצבו הבריאותי הלך והתדרדר מיום ליום, והיה קשה לי עם זה שהוא לא יכל לעזור לי להתארגן ולהקים את האוהל כמו שאר הבעלים.

כשהבנות שלי קיבלו את הוסת סבלנו במיוחד, בגלל הקושי להשיג תחבושות, שלפעמים היו חסרות בשוק ולפעמים היו יקרות מדי. נאלצתי לגזור בגדים ישנים והשתמשנו בהן במקום תחבושות. הבנות שלי מאוד התקשו להתרגל לזה, וסירבו בהתחלה, אבל לא היתה ברירה. התחלנו לסבול ממחלות עור וזיהומים.

לפעמים נדמה לי שאני הולכת להישאר באוהל הזה לכל החיים. הסבל שלי מתעצם מיום ליום.

הלב שלי נצבט גם על הילדים שלי לא הלכו כבר יותר משנתיים לבית ספר. הם היו תלמידים מצטיינים. בתי הגדולה בסוף התיכון ואין לה איך ללמוד – אין מקום, אין ספרים ואין עטים או מחברות. היא אפילו לא יודעת מה תוכנית הלימודים הנוכחית, ואני לא יודעת איך היא תיגש לבחינות התווג'יהי (בגרות) בנסיבות הקשות שלנו. בתי הקטנה אמורה להיות בכיתה ב', ועדיין לא יודעת קרוא וכתוב, היא לא יודעת אפילו את האותיות או המספרים. אני מנסה ללמד אותה, אבל אני לא מסוגלת. למרות כל הניסיונות שלי להסתגל ולארגן לנו סוג של חיים יציבים, אני לא מצליחה.

המלחמה שינתה הרבה היבטים בחיים שלנו – האוכל שלנו, הלבוש שלנו, שגרת חיינו. יום ולילה אני יושבת מול האש בשביל להכין אוכל לילדים, לחמם מים גם למקלחת וגם לכביסה ביד. אני סובלת מכאבים עצביים בידיים שמקשים עליי להרים דברים כבדים וגם לכבס את הבגדים. האש והעשן גרמו לי לאסטמה, ומצבי הבריאותי הכללי הדרדר ואני סובלת מיתר לחץ דם, סוכרת ואוסטאופורוזיס.

קשה לי במיוחד עם חוסר היכולת לספק את הצרכים של הילדים שלי. הבנות שלי מבקשות בגדים ואני לא יכולה לקנות להן, ואני כל כך רוצה לראות אותן לבושות יפה. הבנים מבקשים נעליים ואני לא יכולה להביא להם. הם מתרוצצים כל הזמן יחפים, הולכים ככה לתכיה, ולתור למילוי מים, וסובלים כל הזמן מכאבים ומפצעים בכפות הרגליים.

אבל הבעיה הכי גדולה בשבילי ששינתה את חיי והשפיעה לרעה על המצב הנפשי שלי, היא המרחק מההורים שלי. תמיד הייתי מאוד תלויה בהם, וסיפרתי להם הכל על החיים שלי. בלעדיהם אין לי שום תמיכה, שום שותפים לחלוק איתם את קשיי החיים. אני בודדה ומרגישה לחץ נפשי כבד. אני מתגעגעת לקולות שלהם ושל האחיות שלי, לאושר שהרגשתי כשהיו לידי. הם לא פה והם חסרים לי מאוד.

הכל קשה לנו, ואני צעירה ולא יכולה להתמודד עם כל הקשיים האלה לבד. הפכתי לאדם עצבני, אין לי סבלנות אפילו לילדים שלי. לפעמים אני מייחלת שיהיה לי אוהל גדול, עם פינה פרטית לי ולבעלי. אני צריכה פרטיות. אני לא יכולה אפילו לבכות לפני הילדים שלי, כי אז אתמוטט. אני מנסה ככל יכולתי להיראות חזקה בשבילם ובשביל בעלי. אני כל-כך רוצה להיות לבד, אפילו ליום אחד, להיות רק עם עצמי במקום רחוק שבו אוכל לצעוק בקולי קולות ולבכות על החיים האיומים האלה שנכפו עליי.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-26.1.26

קראו עוד: להיאחז בחיים שאינם חיים: חייהן של נשים פלסטיניות בצל הג׳נוסייד בעזה, 8 במרץ 2026