מונא חסאן

בת 34 ואם לתינוקת מאל-קרייה אל-בדווייה (הכפר הבדואי) בבית לאהייא, סיפרה על תלאות העקירה ועל התנאים הקשים שבהם ילדה את בתה:

תמונה

עד המלחמה, גרתי עם בעלי פהד, בן 34, בכפר הבדואי בצפון העיירה בית לאהייא, קרוב מאוד לגבול עם ישראל. בעלי אדם עני, שעבד בכל עבודה מזדמנת שמצא כדי לפרנס אותנו, אבל למרות זאת הצלחנו, בעמל רב, לבנות לנו בית פשוט וצנוע, מלא אהבה וחום, שהיה בשבילנו הכל – נוחות וביטחון, שייכות וכבוד. אהבתי גם את בית לאהייא, עיירה שהייתה הבית שלי, שחלמתי לצמוח בה, לגדל בה את ילדיי ולהעביר את חיי בין רחובותיה ואנשיה.

היום שבו התחילה המלחמה היה תחילתו של מסע עקירה ארוך ומלא בפחד, עוני וסבל, שגזל ממני כמעט את כל מה שהיה לי, ועדיין לא רואים את סופו. טילים התחילו לעוף מעל הראשים שלנו, ופגזים התפוצצו סביבנו באופן אקראי, בגלל הקירבה שלנו לגבול. כבר ביום השני של המלחמה נמלטנו על חיינו, בלי לקחת איתנו דבר, ומאז עקרנו יותר מעשר פעמים, מנסים בכל פעם לברוח מההפגזות ומהסכנה. אבל המלחמה רדפה אחרינו לכל מקום, בלי הפסקה.

בהתחלה עקרנו ביחד עם המשפחה של בעלי לבית ספר "חפסה בינת עומר", באזור אל־פאלוג'ה במחנה הפליטים ג'באליא. המוני עקורים הצטופפו שם, ישנים על הרצפה בכיתות ובמסדרונות, בלי פרטיות ובלי ביטחון. לא נשארנו שם הרבה זמן.

תמונה

ב-18.11.23, כשההפגזות התחזקו וההרג התגבר בצורה שאי אפשר לתאר או לעכל, בעלי החליט שנעקור דרומה כדי לנסות לשמור על עצמנו. חצינו את רחוב א-רשיד ברגל, עד שהגענו למחנה הפליטים א-נוסייראת, ומשם נסענו לעיר רפיח, בקצה הדרומי של הרצועה. שכרנו דירה קטנה ונשארנו בה בערך חודש וחצי.

ב-3.1.24, ישראל הפציצה את הבית שלידינו, ואני ובעלי נחבלנו משברי בניין ופינו אותנו לבית החולים אבו יוסף א-נג'אר. אחר-כך, עברנו לאזור ציר פילדלפי, קרוב לגבול עם מצרים. חשבנו ששם נהיה בטוחים, רחוקים מהפצצות הבתים ומהטבח שהתרחש כל יום וכל רגע. החיים באוהל היו קשים מאוד, בלי פרטיות, בלי הגנה מהקור בחורף ו מהחום בקיץ.

ב-6.5.24, כשהצבא הישראלי התחיל את הפלישה לעיר רפיח, ברחנו משם יחד עם למעלה ממיליון התושבים והעקורים שהיו בעיר, ושוב חיפשנו מקום "בטוח". פנינו לאזור הברקסאת [צריפים] של סוכנות אונר״א, ממערב לעיר רפיח. אבל נשארנו שם רק תשעה ימים כי ההפגזות וההרג הגיעו גם לשם. לא היה אפילו מטר בטוח אחד ברפיח. בעלי החליט שנעקור לאל-מוואסי, בחוף הים של העיר ח'אן-יונס, בחיפוש אחרי ביטחון זמני. אבל לא היה לנו אוהל ולא מצאנו שם מחסה. פרשנו שמיכות על החול והתכסינו בשמיים. במשך 12 ימים חסרי רחמים ישנו על החול, רועדים מקור בלילה ונשרפים מחום השמש ביום, מופקרים לחסדי מזג האוויר וחשופים לעיני כל, והפחד לא הרפה מאיתנו לרגע.

תמונה

כל עקירה הייתה מלווה ברעב, עייפות, פחד מוות, ובשלילת הזכויות האנושיות הכי בסיסיות שלנו. בינתיים הריתי, אחרי ארבע שנים שבהן ניסינו ללא הצלחה להביא ילד לעולם. נשארנו בחוסר כל, נאבקים בשביל לחיות, עד שבינואר 2025, הוכרז על הפסקת אש בין הפלגים הפלסטיניים לבין הצבא הישראלי. חשבנו שההרג והעקירה הסתיימו לנצח והמלחמה נגמרה, אז חזרנו, ברגל, לעיר עזה בצפון הרצועה.

אבל כשחזרנו, לא מצאנו שם בית שיקבל אותנו לתוכו ויעניק לנו מחסה. כשבעלי הלך לבדוק את הבית שלנו, הוא גילה שכל השכונה שלנו נהרסה ונמחקה כליל. הצבא הישראלי השתלט על כל אזור הכפר הבדואי והפך אותו לבסיס צבאי. לא נשאר לנו בית ולא ידענו איך נמשיך לחיות. בשלב הזה כבר הייתי בהריון ואני ובעלי החלטנו לעשות הכל כדי לשמור על עצמנו כדי שנוכל להביא את התינוק שלנו לעולם.

ב-2.2.25, ילדתי את בתי כינאז בבית החולים אל-עוודה, על מזרון על הריצפה, בתנאים קשים. לא היו מיטות, לא הייתה פרטיות וכמעט ולא היו תרופות או ציוד רפואי. הידיעה שהתינוקת שלנו, החפה מכל פשע, מתחילה את החיים שלה תחת רעש ההפגזות הייתה בלתי נסבלת. בעלי היה איתי בבית החולים וישן בחצר באוהל עם גברים נוספים.

תמונה

גם אחרי הלידה נשארנו עקורים, בלי מקום בטוח לשהות בו ובלי ציוד חיוני לתינוקות. נשארתי עם כינאז בבית החולים למשך כשבוע ואז עברנו לבית של המשפחה שלי בפרויקט בית לאהייא. נשארנו שם בערך חודש, ואז ניסינו לעקור לבית חאנון והקמנו שם אוהל. אבל מהר מאוד, ב-18.3.25, התחדשה המלחמה והכל חזר על עצמו. ההפגזות וההרג, ההשמדה והעקירה, כאילו לא נפסק מעולם.

הצבא הישראלי איים עלינו באמצעות שיחות טלפון ופיזור כרוזים, ודרש מאיתנו לצאת מהבתים ולעקור שוב דרומה, וכל זה תחת הפגזות, פגזי ארטילריה וטבח שהם חידשו בעוצמה ובאכזריות גדולות אפילו יותר מלפני הפסקת האש. נאלצנו לעזוב מיד, ולהשאיר הכול מאחור.

עקרנו למערב העיר עזה, לאוניברסיטת אל-אזהר. גרנו באולם קטן מאוד יחד עם חמש משפחות נוספות, דחוסים אחד על השני, במשך שמונה חודשים. שמונה חודשים שעברו עלינו כמו זוועות יום הדין, ימים של גיהינום: הרג, הפגזות ורעב. בתחילת אוגוסט 2025, הצבא הודיע על כיבושה של העיר עזה והורה לכל תושביה לעקור דרומה, כשהוא מתקדם לעברנו מכל כיוון. לא יכולתי לסבול את המחשבה שבתי התינוקת חיה את כל המוות הזה.

בתחילת ספטמבר, אחרי שהמצב במערב עזה הפך בלתי נסבל, ואחרי שנשארנו כמה ימים ברחוב בחיפוש אחר מקום מקלט, עקרנו שוב. אחרי מאמצים רבים שכרנו יחד עם המשפחה של בעלי חלקת אדמה בא-זוואיידה, במרכז רצועת עזה, באזור א-תעאבין, יחד עם שבע משפחות זרות שחולקות איתנו את האדמה הזאת, וכאן אנחנו עדיין נמצאים. אנחנו חיים בתנאים איומים, בלי מספיק אוכל, בלי בגדים, בלי שמיכות, בלי רהיטים ובלי שום ביטחון בחיי היומיום.

ב-10.10.25, הכריזו סופסוף על הפסקת אש, והתושבים התחילו לחזור שוב לעיר עזה. אבל אנחנו לא חזרנו כי אין לנו בית לחזור אליו. נשארתי עם בעלי ומשפחתו באוהלים של עקורים, כולנו שבורי לב, מנסים להשיג אוכל ולספק לבתנו הקטנה חיים בביטחון, דבר שהפך להיות כמעט בלתי אפשרי עם בוא החורף, בלי בגדים וציוד שיגנו עלינו מפני הקור העז.

הימים הקשים ביותר שעברו עלינו היו במהלך הסערה שפקדה את הרצועה ב-10.12.25. האוהל שלנו לא עמד ברוחות ובגשמים העזים שהיכו בנו. ישבנו שלושתנו בתוכו והרגשנו כיצד הוא מתחיל להתנדנד מצד לצד, ואז התחילו לחדור מים מהגג ומהאדמה והציפו את הכל – המזרונים, הבגדים והאוכל. בעלי עמד וניסה לתקן את האוהל במו ידיו, להחזיק בפינות בנסיון למנוע את חדירת המים, אבל הוא היה חסר אונים מול עוצמת הרוח והגשם. ראיתי את חוסר האונים שלו, ראיתי את בתי הקטנה רועדת מקור, ופרצתי בבכי שלא בכיתי כמותו בחיי. כל הכאב וההשפלה על המלחמה, העקירה, העוני, הפחד, החשיפה לפגעי הטבע ללא כל הגנה – הכל התנקז אצלי לרגע הזה, שבו עמדנו בתוך המים, מנסים להגן על עצמנו מטביעה בתוך מחסה עשוי מקרטון ובד יוטה שקראנו לו "בית".

הסיפור שלי הוא סיפור של כאב. כאב של אם שנשאה את בתה ברחמה וילדה אותה תחת מלחמה, וכאב של בעל עני שמנסה בכל כוחו להגן על משפחתו. כאב של ילדים שישנים על החול ותחת הגשם, וכאב של משפחה שאיבדה את הבית, את הפרטיות, את הביטחון ואת העתיד. כאב על חיים מלאי השפלה ופחד. כיום איני מבקשת אלא שהמלחמה תסתיים, ושיהיה לי אוהל שיספק מחסה לי, לבעלי ולבתנו הקטנה, ויגן עלינו מהסערות ומהגשמים.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-28.12.25

קראו עוד: להיאחז בחיים שאינם חיים: חייהן של נשים פלסטיניות בצל הג׳נוסייד בעזה, 8 במרץ 2026