מוחמד ר'אזי נסאר

בן 43 ואב לחמישה, תושב שכונת א-שיח' רדוואן בעיר עזה, סיפר על אובדן שני ילדיו כשבית המשפחה שניזוק בהפצצות קרס על ראשם בעקבות הגשמים העזים ב-17.12.25: 

תמונה

לי ולאשתי, אימאן נסאר, בת 34, היו חמישה ילדים: לינא, בת 18, ר'אזי, בן 15, ליאן, בת 12, ועלאא, בן 7. עד המלחמה גרנו בשכונת א-שייח' רדוואן, בעיר עזה. גרנו בבניין בן שש קומות ששייך לי ולאחים שלי.

בתחילת המלחמה, בגלל ההפצצות וההרס, נאלצתי לעקור עם אשתי והילדים לעיר רפיח. הגענו לשם ברגל וגרנו באוהל. המצב שלנו היה קשה מאוד, רפיח היתה מלאה בעקורים והיינו מוקפים באווירה של סבל, דיכוי וכאב.

נשארנו ברפיח, עד שתושבי העיר עצמם התפנו ממנה, בחודש מאי 2024, כשהחלה הפלישה של הצבא הישראלי לעיר. עברנו למרכז רצועת עזה, וגם שם גרנו באוהל בתנאים בלתי נסבלים ולא אנושיים, במיוחד בחורף.

כשהוכרזה הפסקת האש בינואר 2025, חזרנו לבית שלנו בשכונת א-שיח' רדוואן בעיר עזה. הייתי בהלם כשגיליתי שהקומות העליונות של הבניין הופצצו, קרסו ונפלו על בתי השכנים. הבית לא היה ראוי למגורים.

תמונה

בכל זאת אני, אשתי והילדים נשארנו בבית, בלי האחים שלי. סידרתי עד כמה שאפשר את קומת המחסנים, שהיתה במצב טוב יותר מהדירות. מתחתי יריעות ברזנט וניילון על הפתחים, ונשארנו בבית עד שהמלחמה התחדשה, במרץ 2025, וחזרה בצורה אכזרית ומפחידה עוד יותר מאשר קודם לכן. היו הפצצות בכל מקום, שלא פסחו ולא ריחמו על אף אחד.

אז, גם התחילה תקופת ההרעבה הקיצונית, שהיתה קשה מאוד, במיוחד לילדים. זאת היתה התקופה הקשה ביותר שעברתי בחיים, כי ראיתי את הילדים שלי רעבים ולא הייתי מסוגל לספק להם אפילו מעט אוכל. כל זה בנוסף לפחד ולבהלה מההפצצות הכבדות בסמוך אלינו.

הפעם, הצבא הישראלי לא הניח לנו לנפשנו. הם המשיכו לשלוח הודעות ולפזר כרוזים שמורים לנו לעקור לדרום הרצועה. בחודש ספטמבר האחרון הצלחתי בקושי רב לעקור עם המשפחה שלי לעיירה א-זוואידה במרכז הרצועה. הקמתי שם אוהל על חוף הים וגרנו בו. היה שם קר מאוד, ובכל פעם שירד גשם האוהל הוצף.

חודש אחר-כך, אחרי שהוכרזה הפסקת האש, חזרנו שוב לבית ההרוס שלנו בשכונת א-שייח' רדוואן בעיר עזה. מצאנו אותו במצב עוד יותר גרוע. שיפצתי שוב את המחסנים, מתחתי יריעות של ברזנט וניילון, ועברנו לגור בהם. אחרי הכול, עדיף לגור במחסנים מאשר באוהל. במיוחד בשביל אשתי והבנות שלנו, שסבלו מאוד מחוסר הפרטיות באוהל.

תמונה

אחרי שנתיים של מלחמה, סבלנו מתנאי מחיה ירודים ביותר. לא היו לנו בגדי חורף או מספיק שמיכות. אני ואשתי ניסינו ככל יכולתנו לספק את הצרכים החיוניים של המשפחה, אבל עדיין סבלנו ממחסור. בנוסף, התקרות של המחסנים היו במצב רע, והיתה סכנה שמי הגשם יציפו אותנו. אבל לא היתה לנו ברירה כי לא היה לנו מקום אחר לגור בו.

ב-11.12.25, הייתה סערה קשה עם גשמים ורוחות חזקות. עשיתי כל מה שיכולתי כדי שמי הגשם לא יחדרו למחסנים, ובאמת עברנו את היום ההוא בשלום. הגשם ירד כל הלילה, עד שעות הבוקר שלמחרת, 12.12.25. אני, אשתי והילדים התעוררנו וכולנו היינו בריאים ושלמים, תודה לאל.

בסביבות 11:00, הדלקתי מדורה בחוץ כדי להכין אוכל, ולינא ור'אזי התיישבו ליד האש. אשתי ושאר הילדים היו בבית, ואני יצאתי לשוק ברחוב אל-ג'לאא כדי לקנות מצרכים.

תמונה

כשהייתי בשוק, שמעתי אנשים מספרים שבניין בשכונת א-שיח' רדוואן קרס על דייריו. הלב שלי צנח, כי הרגשתי שמדובר בבית שלנו. חזרתי מיד הביתה וכשהגעתי, ראיתי שהגג קרס על המשפחה שלי. המראה היה קשה מאוד. לינא ור'אזי היו לכודים מתחת להריסות, ואשתי ושאר הילדים הצליחו לברוח דרך הכניסה השנייה של הבית. אשתי והילדים בכו וצעקו.

השכנים התקשרו לכוחות ההגנה האזרחית, ובינתיים התחלנו להרים את ההריסות כדי להגיע לילדים שלי. השכנים אמרו "שמענו את לינא צועקת מתחת להריסות. ניסינו לחלץ אותם ולא יכולנו". כעבור 15 דקות הגיע רכב של ההגנה האזרחית, והצוות התחיל להרים את ההריסות שהיו מעל הילדים שלי. לקח להם בערך שעה וחצי עד שהגיעו אליהם והוציאו אותם, אבל לינא ור'אזי כבר היו ללא רוח חיים. הם נלכדו וככל הנראה מתו מחנק. ברגע שהוציאו אותם וראיתי שהם מתים, נכנסתי להלם. אשתי צעקה ובכתה, וגם הילדים שלי, ובמיוחד בתי לאנא.

תמונה

אחר-כך הגיעו אמבולנסים ופינו אותם לבית החולים א-שיפאא. ליוויתי אותם לשם ואשתי ושאר הילדים שלנו נשארו ברחוב. למרות שכבר ידעתי שהם מתים, הרופאים בדקו אותם והכריזו על מותם רשמית.

בבית החולים עטפו את שני הילדים שלי בתכריכים, ואני לקחתי אותם וחזרתי לאשתי ולשאר הילדים כדי שייפרדו מהם. טקס הפרידה היה מכאיב מאוד. אשתי היתה במצב נפשי קשה ביותר, והבת שלנו לאנא היתה מוכת הלם ולא היתה מסוגלת בכלל להיפרד משני אחיה. היא אפילו לא בכתה. רק ישבה ושתקה. היא ראתה את הגג נופל על אחיה ואחותה ולא התגברה על ההלם הזה עד עכשיו.

עכשיו, אני והמשפחה שלי שוהים אצל השכנים, כי נותרנו ללא קורת גג. כולנו במצב נפשי קשה מאוד. לאנא אומרת לי "כואב לי, אבא. אני לא יכולה לשכוח איך הגג נפל על לינא ור'אזי מול העיניים שלי". אני מנסה להקל עליה, ועל הילדים האחרים, שגם הם המומים ומתקשים להאמין שזה קרה לאחים שלהם, וגם על אשתי, ששרויה באבל וביגון.

בנוסף לאובדן הנורא של שני הילדים שלנו, איבדנו גם את מעט החפצים שהיו לנו. הכול היה במחסן. נשארנו בלי בית ובחוסר כל. בלי בגדים להחלפה אפילו. אני מרגיש חוסר אונים מוחלט ולא יודע מה לעשות.

שאלוהים יעטוף אותם ברחמיו, וייתן לנו את הכוח לשאת את כאב האובדן הזה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד, ב-17.12.25