מוחמד עובייד

בן 41 ואב לחמישה, תושב שכונת א-שוג'אעייה בעיר עזה

אני, אשתי וחמשת הילדים שלנו, דימא בת 15, בראא בן 13, מירה בת 10, בהאא בן 6 וסנד בן שנתיים, גרנו לפני המלחמה בשכונת א-שוג'אעייה, במזרח העיר עזה.

למדתי מזכירות אבל מאז שהחלה המלחמה לא הצלחתי למצוא עבודה. נעקרנו מהבית כבר ביום הראשון למלחמה, כי גרנו ליד הגבול, במזרח שכונת א-שוג'אעייה.

נעקרנו בתוך העיר עזה כחמש פעמים, ולבסוף נעקרנו דרומה, למחנה א-סלאם שליד המכללה הטכנית בצפון דיר אל-בלח.

במחנה מתגוררות כיום כ-150 משפחות. המספר הזה עולה ויורד בהתאם למצב הביטחוני ברצועת עזה.

אין פה תשתיות בסיסיות. את המים שמשמשים אותנו לרחצה, לכביסה ולשטיפת כלים אנחנו נאלצים לנקז באמצעות תעלות שחפרנו בין האוהלים. תעלות הניקוז האלה גרמו להתפשטות חרקים ויתושים ולהופעת מחלות עור אצל מבוגרים וילדים.

אין פה פתרון מסודר גם לביוב. כל משפחה חפרה בור בעומק של כשני מטרים ליד האוהל שלה, ואליו מוזרמים מי השפכים. הבעיה היא שהבור מתמלא בערך אחת לשלושה חודשים, תלוי בגודל המשפחה. כשבור הביוב מתמלא, צריך להמתין שתגיע משאית לשאוב את השפכים, במימון ארגוני סיוע.

אבל לעיתים קרובות משאיות הביוב מתעכבות במשך ימים, בגלל שאין מספיק מהן כדי לשרת את כל אזורי העקורים. במקרים כאלה הביוב עולה על גדותיו וזורם בתעלות שבין האוהלים והדבר גורם לריחות קשים ולהתפשטות מחלות רבות.

בורות הביוב ותעלות הניקוז הפכו לסביבה לבית גידול לחולדות ומכרסמים.

באחד הלילות, כשישנו באוהל, התעוררנו פתאום מצרחות של בתי דימא. בהתחלה חשבתי שהיא נפגעה מירי, אבל התברר שהיא התעוררה מבוהלת אחרי שעכבר הלך לה על הפנים בזמן שישנה. באותו לילה דימא לא הצליחה להירדם מרוב פחד שהחולדות יחזרו.

למרות שאנחנו משתדלים לנקות את האוהל מדי יום, אנחנו סובלים מהתפשטות של חולדות ומזיקים אחרים, משום שבאוהל אין מקומות מוגנים לאחסון מזון כמו במטבחים. אנחנו מאחסנים מזון, דגנים ואפילו את הבגדים שלנו בתוך ארגני קרטון, והחולדות והמזיקים האחרים נמשכים לריח של האוכל. הרבה פעמים גילינו שהחולדות הרסו חלק מהבגדים שלנו, או קרעו שקיות שבהן איחסנו דגנים ומזון.

עוד סכנה שאורבת פה היא בורות שפכים שאינם מכוסים בלוחות פח, משום שרוב המשפחות עניות ולא יכולות להרשות לעצמן לקנות אותם. באחד הימים בני סנד זחל אל מחוץ לאוהל וכמעט נפל לבור ביוב, ורק ברגע האחרון הצלחנו למנוע את הנפילה שלו.

בנוסף לבורות הביוב ולמזון באוהלים, מה שעוד תורם להתפשטות החולדות והעכברים היא העובדה שאוהלים פה הוקמו על אדמה בוצית, ולא על משטחי בטון, והמכרסמים חיים ברשת מנהרות שהם חפרו מתחתם.

הסבל מהמכרסמים מחמיר בקיץ, אז הם מתפשטים במספרים גדולים ברחבי המחנה. רוב המשפחות במחנה לא מסוגלות להתמודד איתם באמצעים המקובלים, כמו רעלים ומלכודות, בגלל המחירים שלהם, שגבוהים מאוד עבור עקורים.

מלכודת דבק ללכידת חולדות לדוגמה, עולה כיום 20 שקלים, ורעל לחולדות עולה בערך 50 שקלים. כאב משפחה מובטל אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות רעל. אם יש לי 20 שקלים, העדיפות שלי היא לקנות אוכל, תרופות או מענה לצרכים אחרים של ילדיי.

לעיתים חלק מארגוני הסיוע מקיימים סדנאות לנשים על דרכי אחסון מזון וניקיון האוהל, אבל כל זה לא מועיל ולא מצמצם את התפשטות המכרסמים.

בחודשים הראשונים של המלחמה מספר העכברים והחולדות היה קטן יחסית, אבל כיום, בעקבות ההרס העצום, חורבות הבתים הפכו לסביבה אידיאלית להתרבות חולדות ומכרסמים.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד עזאייזה ב- 13.5.26

למידע נוסף בנושא