ערפאת אל-ח'וואג'א

בן 35 ואב לשלושה, תושב מחנה הפליטים א-שאטי, סיפר על אובדן אחיינו תיים בן החודשיים, שמת מקור בבית ההרוס למחצה שבו מצאה המשפחה מחסה בעיר עזה:

תמונה

אני דודו של התינוק תיים אל-ח'וואג'א, בן חודשיים, שנפטר בגלל הקור.

עד המלחמה, גרתי עם אשתי ושלושת הילדים שלנו במחנה הפליטים א-שאטי בעיר עזה בבניין בן שלוש קומות. ההורים שלי ואחי מחמוד, בן 27, גם גרו בבניין. כולנו גרנו בקומות נפרדות בדירות בשטח של 200 מטרים. מאז, כמו שאר המשפחות בעזה, חווינו את כל קשיי המלחמה האכזרית הזו.

בתחילת המלחמה, ב-9.11.23, הצבא הישראלי הפציץ את בית השכנים שלנו במחנה ונהרגו כמה אנשים, ולכן החלטנו לעקור לעיר רפיח שבדרום הרצועה. המצב ברפיח היה קשה וחיינו שם בתנאים קשים.

כשהצבא הישראלי פלש לרפיח, במאי 2024, עקרנו למחנה העקורים באל-מוואסי ח'אן-יונס. בתקופה שהיינו שם, ב-15.11.24, אחי מחמוד התחתן עם רוואן אל-ח'וואג'א, בת 21. לא ערכנו מסיבת חתונה ולא היו שום גילויי שמחה. ציינו את האירוע רק בקרב המשפחה המצומצמת. חיינו אז באוהלים בתנאים קשים והמצב היה מפחיד מאוד.

במהלך הפסקת האש בינואר 2025, חזרנו צפונה לבית שלנו במחנה שאטי, וראינו שנגרם לו נזק. שיפצנו אותו כמה שיכולנו וגרנו בו. נשארנו בבית גם אחרי שהמלחמה התחדשה במרץ 2025, בעוצמה ובאכזריות אפילו גדולות יותר מאשר קודם. עברו עלינו ימים מלאי בהלה, חרדות ולחץ שאי אפשר לתאר.

רוואן היתה אז בהריון עם התינוק תיים. בגלל הרעב והמחסור ששררו ברצועה היא לא יכלה לקחה תוספי מזון וויטמינים כמו שעושות נשים הרות, וסבלה מתזונה לקויה. לא הייתה לה אפשרות לשתות חלב, למשל, או לאכול ביצים, פירות או ירקות.

בספטמבר 2025, כשההפצצות בעיר עזה התעצמו, עקרנו שוב, הפעם למחנה הפליטים א-נוסייראת במרכז הרצועה. כולנו גרנו באוהל אחד – המשפחה שלי, מחמוד ורוואן וההורים שלי. ב-9.10.25, בזמן שגרנו שם, נודע לנו שהצבא הישראלי הפציץ את הבית שלנו, ושהוא נהרס לגמרי.

באותה תקופה, מחמוד התחיל להרגיש לא טוב, ובבדיקות שערכו לו, התגלה שהוא חולה סרטן ושיש לו גידולים בבטן. כולנו היינו המומים. הוא מקבל עכשיו טיפולי כימותרפיה, וממתין שישראל תאפשר לו לנסוע לחו"ל להמשך טיפול. ב-15.10.25, אשתו של מחמוד, רוואן, ילדה את בנם תיים בבית החולים אל-עוודה, שבמחנה הפליטים א-נוסייראת. מחמוד היה חלש מדי ולא היה מסוגל ללוות אותה לבית החולים. התינוק נולד קטן מאוד, הוא שקל 2 קילוגרם לכל היותר, אבל תודה לאל, הוא היה בריא.

אחרי שתיים נולד, החלטנו לחזור לעיר עזה. במשך זמן מה חיפשנו מקום לגור בו, ובסוף התמקמנו יחד עם דוד שלי והמשפחה שלו בבית שלו, מול חוף עזה. זה בית שנפגע בהפצצה והוא במצב רע מאוד. קירות חיצוניים ופנימיים נהרסו, וכל הבית הוא עכשיו חלל אחד. ניקינו אותו, מתחנו יריעות ברזנט במקום קירות, וכולנו חזרנו לגור בו.

החורף השנה התחיל בעוצמה, ואנחנו גרים בבית הזה שאין בו קירות. אנחנו סובלים מאוד מהקור, ואין לנו מספיק בגדים חמים, שמיכות או מזרונים. בקור הזה צריך יותר משמיכה אחת לאדם, אבל אין לנו אפילו את זה. כשעזבנו את הבית שלנו לקחנו רק מעט בגדים וחפצים, ואחרי שהפציצו אותו כבר לא נשאר לנו כלום. אנחנו חולקים שמיכות ולפעמים לווים בגדים מחברים או שכנים.

כשהתאפשר, קנינו קצת בגדים במעט הכסף שהיה לנו, בשבילנו ובשביל הילדים, ובמיוחד בשביל תיים. מחמוד ורוואן דאגו לתיים כל הזמן וניסו לחמם אותו עם השמיכות והבגדים שהשגנו. נתתי להם גם מהבגדים של הילדים שלי, אבל זה לא הספיק בתנאים הקיצוניים של בית בלי קירות, חשוף מול הים.

ב-11.12.25 בבוקר היתה סופה חזקה. הרוחות היו כל כך חזקות שהן עקרו את יריעות הברזנט ששמנו. פתאום שמעתי את רוואן צועקת. מיהרנו אליה וראינו אותה מחזיקה את תיים, שגופו והפנים שלו הכחילו. הוא לא נשם ונראה דומם. לקחתי אותו מיד לבית החולים א-שיפאא. כשהגעתי, הרופאים בדקו אותו ואמרו שהוא סובל מצניחת סוכר בדם עקב קור קיצוני, ושיש לו גם זיהום חיידקי. אשפזו אותו במחלקת טיפול נמרץ, ואני נשארתי בבית החולים כדי לעקוב מקרוב אחר מצבו.

מחמוד ורוואן לא באו איתי לבית החולים, בגלל שמחמוד בעצמו היה חולה מאוד. בהתחלה הרופאים אמרו לי שמצבו של תיים משתפר, אבל בשעה 21:00, הם הודיעו לי על מותו. נדהמתי לשמוע את זה.

כשהודעתי למחמוד ורוואן על מותו של תיים, זה היה רגע קשה. מחמוד אמר לי "קחו אותו ישר לקבורה. אל תביאו אותו הביתה. אני לא מסוגל לשאת את כאב הפרידה". אבל רוואן התעקשה שנביא אותו הביתה כדי שהיא תוכל להיפרד ממנו.

למחרת חזרתי לבית החולים א-שיפאא עם אבא שלי כדי לקחת את גופתו של תיים. גם הפעם מחמוד ורוואן לא באו איתי. קברנו את תיים בלי להביא אותו הביתה.

אנחנו עדיין גרים בבית הפרוץ לרוחות וסובלים מקור אימים. מחמוד ורוואן אבלים ושרויים ביגון עמוק על מות בנם היחיד ואני ואשתי וההורים שלי נשארים לצידם, מנחמים אותם ותומכים בהם.

זה מצבנו פה ברצועת עזה. אנחנו תקועים פה, בתנאים מחרידים ואכזריים, וחיים במעגל של אובדן, יגון, עוול, ושברון לב על מותם של ילדינו ואנשים אחרים היקרים לנו.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד, ב-18.12.25