שאדי אל-כורד

בן 42 ואב לחמישה, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, סיפר כיצד הוא מסכן את חייו מדי יום כדי להביא אוכל למשפחתו:

תמונה

עד לפני חודשיים גרתי עם אשתי עאאישה מנסור, בת 34, וחמשת הילדים שלנו, אחמד, בן 15, מוחמד, בן 13, מחמוד, בן 11, ח'אלד, בן 5, ופאטמה, בת 4, במחנה הפליטים ג'באליא. ב-18.3.25 התחדשה שוב המלחמה והמצב באזור שלנו החמיר. החזקנו מעמד בערך חודש ואז יצאנו מהבית שלנו ועברנו למערב העיר עזה. שכרנו שם דירה יחד עם אחותי, אחי חסן, שאשתו והילדים שלהם עברו לבית של המשפחה שלה, ודוד שלי. עד עכשיו כולנו ביחד בדירה הזאת.

לאורך כל תקופת המלחמה סבלנו ממחסור באוכל, אבל בשלושת החודשים האחרונים, מאז שישראל אסרה על הכנסת סיוע לרצועה, המצב קשה במיוחד. מוצרי מזון בסיסיים נעלמו מהשווקים, ומה שיש אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות. עגבניות עולות 60 שקלים לקילו, קמח 90 שקלים, תפוחי אדמה יותר ממאה שקלים, קופסה של טחינה 100 שקלים, בצל אחד בינוני עולה 50 שקלים– אם בכלל יש – ושן שום עולה שמונה שקלים.

אנחנו אוכלים בעיקר עדשים, כי אחסנתי הרבה מראש. יש לנו ארוחה אחת ביממה. אם הילדים רעבים, אנחנו נותנים להם פיתה עם מלח. אין גז לבישול, אז אני קונה קילו של עצי להסקה בשישה שקלים, וזה מספיק בקושי לבישול של ארוחה אחת. התחלתי לאסוף חתיכות פלסטיק וניירות בשביל המדורה. סוכר אין בכלל וכבר חודש וחצי שלא שתינו תה.

התחלתי גם ללכת לאזורי חלוקת הסיוע, בכיכר א-נאבולסי, כדי להביא אוכל למשפחה שלי. בדרך כלל אני הולך לשם לפנות בוקר, בסביבות 4:30, כשמגיעות לשם משאיות. הסיוע לא מגיע בכל יום. ברוב המקרים מה שמחלקים זה שקי קמח.

אני הולך ברגל בערך ארבעה קילומטרים. לפעמים אני מצליח להשיג שק של 25 קילו קמח, ולפעמים כלום. מגיעים לשם אלפי אנשים ולפעמים מגיעות רק שבע משאיות, וזה לא מספיק לכל האנשים האלה. כולם דוחפים אחד את השני, ורק אחוז קטן מצליח להגיע למשאיות - מי שחזק הוא זה שמקבל את הסיוע. יש גם כנופיות חמושות שמגיעות ברכב, יורות באוויר, מפחידות את כולם ומשתלטות על הרבה מאוד שקים.

המשאיות אמורות להגיע לכיכר א-נאבולסי מכיוון נצרים, אבל אנשים מחכים להן כבר כמה מאות מטרים מאזור נצרים, חוסמים להן את הדרך ומתנפלים עליהן ואז חיילים מתחילים לירות עליהם. אנשים נפצעים והיו אפילו כאלה שנהרגו. למרות הירי, באזור הזה אין אמבולנסים.

לרוב אני הולך עם חבר או שלפעמים אני לוקח את הבן הבכור שלי אחמד, בן 15, כדי שיגנו עליי בזמן שאני סוחב את השק. כשאני מתעייף, אני נח עשר דקות, וכל הזמן מחזיק סכין ביד – כי אני מפחד שבריונים ינסו לגנוב ממני את השק. זה קרה להרבה אנשים.

משק כזה של 25 קילו, אפשר להכין בערך 300 פיתות. אנחנו צריכים 30 פיתות ביום, אז אוכלים רק ארוחה אחת כדי שהשק יספיק ל-10–15 יום. במצב רגיל, השק היה מספיק לשבוע.

בחודש מאי, כשהתחילו לפתוח מרכזים לחלוקת סיוע, התחלתי ללכת גם לשם, לנצרים. המקום מוקף גבעות חול וגדרות רשת. אנשים מגיעים לשם כבר ערב קודם, ומחכים כל הלילה. מגיעים לשם אלפי אנשים שמחכים לסיוע. יש באזור טנקים וחיילים שיורים. האנשים יושבים שם על החול, חלקם מבעירים מדורה וחלקם ישנים על החול ואז פתאום יש ירי מנשק קל או פגזים. אנחנו זוחלים כדי לא להיפגע. אין לנו שום הגנה שם ולפעמים נופלים לידנו פגזים. המצב מחריד.

לפנות בוקר, הצבא שולח רחפנים עם רמקולים שמודיעים שמותר להתקדם. תוך שניות אלפי אנשים מתחילים לרוץ לתוך מרכז הסיוע. בנוסף, במרכז מותקן מנוף עם פנסים כמו של רמזור – אם האור אדום, אסור להתקדם, ואם ירוק – מותר. אבל בגלל הרעב, אנשים מנסים להתקדם עוד לפני שהאור ירוק - ואז מתחיל הירי.

אנחנו רצים 2–3 קילומטרים עד לנקודות החלוקה, מגיעים לחצר שבה יש ערמות של קרטונים וכל אחד לוקח מה שהוא מצליח. זה כאוס מוחלט. כל אחד מגן על החבילה שלו.

בחבילות יש קופסאות שימורים של חומוס או שעועית, סוכר, שוקולד, שמן לבישול וגרגירי חומוס יבשים. יש שם אולי 10 משטחים ומגיעים אלפי אנשים, אז הכול נגמר תוך דקות. ואז הצבא שוב יורה לעבר האנשים. תמיד יש הרוגים ופצועים.

אני דואג להביא איתי סכין להגנה עצמית וכשאני מצליח לקחת משהו – אני רץ, מתרחק מהירי, מחפש מקום לנוח עד שאני חוזר לדירה שלנו במערב העיר עזה.

לפני יומיים הלכתי לזיקים בצפון הרצועה. גם שם מחלקים שקי קמח. היו שם אלפי תושבים. הטנקים ירו ירי מסיבי והיו הרבה הרוגים, רובם נפגעו בראש. רצתי עם השק על הכתף, עברתי ליד פצועים וגופות. חלק גססו ואף אחד לא היה יכול לעזור להם.

מי שהגיע עם קרוב משפחה שנפצע – הצליח לפנות אותו. אבל את ההרוגים השאירו מאחור, כי הירי כבד וכולם ברחו בבהלה עם מה שהשיגו. ראיתי שלוש גופות ובחור אחד שנפגע בראש שעדיין נשם. הרימו אותו על משטח עץ וסחבו אותו לפחות שני קילומטר. אחר כך נפרדתי מהם והלכתי בכיוון אחר.

אני יוצא כמעט כל יום למרכזי הסיוע – לפעמים לנצרים, לפעמים לזיקים ולפעמים לא-נאבולסי. כשאני יוצא מהדירה, אני נפרד מאשתי ומהילדים כאילו זו הפעם האחרונה. ללכת לשם – זה ללכת למוות. אולי אחזור, אולי לא. אני רואה שם את המוות בעיניים. הצבא הפך את מרכזי החלוקה למלכודות מוות.

אני מסכן את חיי כדי להביא אוכל לילדים שלי, כי אין לי כסף לקנות בשוק. וגם השוק ריק, והסחורה יקרה להחריד. החיים שלנו הפכו למאבק יומיומי על הישרדות. בכל יום אני חשוף למוות, אבל אין לי ברירה. אחרת – נמות מרעב.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם ח'אלד עזאיזה ב-19.6.25