זיאד ריחאן

בן 42 ואב לארבעה, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, סיפר על אובדן בנו בן ה-13 שנהרג בתחילת המלחמה מטיל שירה עליו הצבא, וכיצד הוא ובן נוסף נפצעו גם הם מפגיעת טיל שנה לאחר מכן, וכן על העקירה, הרעב והפחד המתמיד:

עד המלחמה גרתי עם אשתי וארבעת הילדים שלנו, ראמי, בן 23, חמודה, בן 21, אחמד, בן 16, מוחמד, בן 13, בשכונת א-ספטאווי בבית בן שלוש קומות במערב מחנה הפליטים ג'באליא. אני עבדתי במשך שנים רבות כפועל בניין, והיו לנו חיים שקטים ונינוחים.

כשפרצה המלחמה הצבא התחיל מייד להפציץ בתים ומסגדים באזור שלנו, בלי שום אזהרה. בתים נהרסו על יושביהם, גברים נשים וילדים, בלי שום הבחנה. לא הבנו מה קורה ולא ידענו מה לעשות. בהתחלה לא רצינו לעזוב, הרגשנו הכי בטוחים בבית שלנו. אבל ההפצצות התעצמו מיום ליום ונעשו יותר ויותר אכזריות ומסוכנות ויותר ויותר אנשים נהרגו. בכל יום ובכל שעה שמענו דיווחים על אזרחים שנהרגו. מטוסים גם התחילו לפזר כרוזים שהורו לנו לפנות את האזור ולעבור לדרום הרצועה, בטענה ששם יהיה בטוח, אבל ידענו שגם שם בכלל לא בטוח.

תמונה

אחרי שבועיים, טנקים התחילו לפלוש לצפון הרצועה – לבית חאנון, בית לאהייא. ההפצצות על האזור שלנו גברו והיו גם הפגזות ארטילריות. פגזים נפלו סביבנו בלי הבחנה ואלפי תושבים התחילו לעזוב את האזור. יצאנו גם אנחנו, אני, אשתי והילדים, וכמעט לא לקחנו איתנו כלום.

הלכנו למחנה הפליטים א-שאטי, בתקווה שנהיה בטוחים שם, הרחק מהפצצות האוויר והארטילריה. מצאנו מחסה במרפאה של אונר"א, אבל גם שם המצב שם לא היה טוב. די מהר אחרי שהגענו לשם הצבא הישראלי שוב פיזר כרוזים מאיימים והורה גם על הפינוי של מחנה א-שאטי. הפגזות הארטילריות גברו, וקוואדקופטרים התחילו לירות על עקורים בבתי הספר וברחובות. בלוקים שלמים במחנה הופצצו.

ב-10.11.23 התקרבו אלינו טנקים של הצבא. שמענו את רעש השרשראות שלהם. הפלישה למחנה התחילה מצפון, ואנחנו מיד ברחנו ממבנה המרפאה לבית הספר "עזה החדשה" ברחוב א-נסר בעיר עזה, ליד בית החולים א-שיפאא. לא היה מקום אחר ללכת אליו. נשארנו שם רק יומיים ואז שוב מצאנו את עצמנו במנוסה, תחת ההפצצות וירי, כי בית הספר היה בדרך לבית החולים א-שיפאא, והצבא, שהיה בדרכו לשם, הפציץ בתים והרג את כל מי שזז באזור. עקרנו פעם נוספת, הפעם לבית של אחותי באזור א-זרקאא בג'באליא. קיווינו ששם המצב יהיה קצת יותר רגוע.

ב-20.11.23 היום הראשון להפסקת האש הראשונה, בני הקטן, מוחמד, הלך לבדוק את מצב הבית שלנו בשכונת א-ספטאווי, כי שמענו שהצבא הישראלי נסוג משם. אבל כשמוחמד הגיע לבית הוא נורה בראשו ונהרג במקום. מוחמד נשאר מוטל שם על הקרקע חודש שלם. אף אחד לא היה יכול להגיע אליו ולפנות את הגופה שלו, כי הצבא ירה בכל מי שניסה להתקרב. כשאפשר היה בסוף לפנות אותו, הגופה שלו כבר התפרקה לגמרי.

בשלב מסוים, הצבא הפציץ בלוק מגורים של שישה בניינים בג'באליא, ליד הבית של אחותי שבו היינו. כל מי שהיה בבניינים האלה נהרג. אף אחד לא שרד. חלקי גופות של נשים וילדים עפו לכל עבר ונחתו ברחובות ועל גגות הבתים. השכל האנושי לא מסוגל לתפוס את דבר כזה! הייתי עד לטבח הנורא הזה שגבה המוני קורבנות, שלא סיכנו איש. הם נרצחו בדם קר, כשישבו בבתיהם מבועתים מההפצצות וההרג מסביב.

בעקבות הטבח עברנו למחנה עקורים בבית הספר אבו חוסיין, במחנה הפליטים ג'באליא ונשארנו שם קרוב לשבועיים, עד שמטוסי קרב ישראליים שיגרו פתאום טיל לחצר בית הספר. גופות התפזרו ברחבי בית הספר, ואנחנו נמלטנו משם. בטבח הזה נהרגו יותר מ-15 בני אדם, רובם נשים.

עברנו לבית הספר סולימאן סולטאן, ליד איצטדיון פלסטין בשכונת א-נסר. ישנו על הרצפה במסדרונות בית הספר. אחר-כך המשכנו לברוח ממקום למקום ומבית ספר אחד למשנהו. ברחנו מפני טילי הצבא, כדורי הצלפים שלהם ומטעני הנפץ שהופלו עלינו מקוואדקופטרים. ובכל פעם שברחנו על נפשנו, עזבנו מאחורינו את החפצים שלנו, השמיכות, הבגדים וכו'. לא יכולנו לקחת איתנו כלום בבהלת המנוסה ועוצמת ההפצצות. סבלנו מאוד גם מהעוני והרעב שכפה צבא הכיבוש בצפון הרצועה. הם ניתקו אותנו מכל מקורות החיים, מוצרי מזון ומים. היינו במלחמת הישרדות. הילדים שלי היו התרוצצו בניסיון ללקט משהו ממעט החבילות והשימורים שהונחתו עלינו מהאוויר. אנשים סיכנו את חייהם בשביל פת לחם, וחלקם נרמסו למוות בדוחק שנוצר כשהמוני אנשים ניסו להגיע לחבילות המזון שהוטלו מהאוויר.

ב-18.3.24, כשהיינו בבית ספר ליד בית החולים א-שיפאא, הצבא הקיף את בית החולים מכל עבר ופשט עליו. טנקים כיתרו גם את בית הספר שבו היינו ומטוסים חגו מעלינו. היינו תחת מצור במשך 14 יום, ולא נכנסו אלינו אוכל או מים. מסביב, שמענו פיצוץ של בתים, וגם מבית החולים שמענו פיצוצים. זה הרגיש כמו רעידות אדמה.

כשהצבא נסוג, אחרי שזרע חורבן, שרף ופוצץ בתים והרס אותם עד עפר, חזרנו שוב לבית הספר "עזה החדשה", ברחוב א-נסר, ונשארנו שם כשאנחנו סובלים ממחסור קשה.

ב-7.11.24, בשעות הבוקר, כאני והבן שלי חמודה היינו ליד שער בית הספר ועמדנו לצאת לחפש מזון, מטוס ללא טייס ירה טיל ישר עלינו, ושנינו נפצענו קשה. נשארנו מוטלים על הקרקע במשך שעתיים ולא הגיע שום אמבולנס לפנות אותנו, בגלל ההפצצות האינטנסיביות קשיי התנועה באזור. כעבור שעתיים, בדרך נס, פינו אותנו על אופנוע "טוק טוק" לבית החולים אל-אהלי אל-ערבי.

בבית החולים היו הרבה פצועים ולכן נשארנו ללא טיפול הרבה זמן. כשבדקו אותי בסוף הרופאים אמרו לי שרסיס פגע בגב שלי ושבר את החוליות ה-11 וה-12 בעמוד השדרה, ושהרסיס גם לוחץ על חוט השדרה וכל תנועה שלי עלולה לגרום לנתק ואז אהיה משותק לחלוטין. גם הבן שלי נפגע בגב, ונחתכו לו גם גידים ביד ימין.

הייתי מאושפז למשך שבוע, וכל הזמן הזה המשפחה שלי חיפשה מקום שבו אוכל לקבל טיפול ולעבור ניתוח, כי בבית החולים לא היו תרופות ולא מכשירי MRI. היה שם מחסור חמור בציוד רפואי ולא הייתה להם אפשרות אמיתית לטפל בנפגעים.

הרופאים אמרו לי שאין סיכוי שאמצא טיפול בתוך רצועת עזה, ושצריך להפנות אותי לטיפול דחוף מחוץ לרצועה, אחרת אני עלול להגיע למצב של שיתוק מלא.

אחרי שהכריזו על הפסקת אש ב-19.1.25 הביאו אותי בפני כמה משלחות מחו"ל, וכולם אישרו שאין ברצועה את האמצעים והציוד הנדרשים לניתוח שאני צריך לעבור, בגלל ההרס המכוון של בתי החולים בידי ישראל במהלך המלחמה.

במהלך הפסקת האש עברנו לבית הספר אוסאמה בן זייד, שקרוב לבית שלנו. לאסוננו הצבא הישראלי פוצץ את הבית שלנו במהלך המלחמה באמצעות חומר נפץ שהונח בתוכו. לא נשאר ממנו זכר. אני לא יכול לזוז בכלל ופונה מאז לכל גורם אפשרי כדי שיעזור לי לצאת מהרצועה בשביל הניתוח, כדי שאוכל לעמוד על הרגליים. אני סובל מכאבים חזקים, זקוק לחיתולים, שלא תמיד זמינים פה, ומרגיש עוול נוראי על מצבי. אני פצוע קשה, מובטל וחסר בית ומשווע לטיפול.

עכשיו שהמעברים נסגרו שוב, ולא נכנס מזון לרצועה, אני לא יכול בכלל לעזור למשפחה שלי והילדים שלי נאלצים לחפש אוכל כדי שנשרוד. עברנו את הרמדאן בצל המחסור הזה. כל מה שאנחנו אוכלים פה ברמדאן זה לחם ואוכל משומר, כמו בכל תקופת המלחמה. כולנו כבר במצב של תת-תזונה, כחושים וחולים מהאוכל הלא מזין הזה.

בנוסף לרעב, כולנו בטראומה מהזוועות שעברנו בתקופת מלחמה. הילדים שלי כמובן לא לומדים מאז שהתחלה המלחמה. אין פה חשמל, אין אינטרנט ואין לנו גם טלפונים או טאבלטים שיאפשרו להם ללמוד, ובכל מקרה, ההפצצות נמשכות ללא הפסקה. אנחנו חיים בפחד מתמיד ממה שיביאו עלינו הימים הבאים.

* זיאד ריחאן מסר את עדותו לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-11.3.25. כמה ימים לאחר מכן הוא הצליח לצאת מהרצועה ולהגיע למצרים אך בבית החולים שאליו נלקח לא ניתן להעניק לו את הטיפול הדרוש. נכון ל-3.6.25 הוא טרם נותח.