חמזה אבו סח'ילה

בן 18, תושב רפיח, סיפר על אובדן רגלו לאחר שנורה בתחילת המלחמה, בגיל 17, ולא הצליח לקבל טיפול ראוי במשך חודשים ארוכים, על העקירה החוזרת ונשנית, הרעב, הצמא

תמונה

עד המלחמה גרתי עם ההורים שלי וששת האחים שלי, נור, בת 16, ר׳זאל, בת 14, , מוראד, בן 12, ג'ודי, בת 10, חלימה, בת ארבע, ומיסכ, בת שנתיים, בבית שכור בשכונת תל א-זעתר שבמזרח העיר עזה.

אבא שלי, בהג'את אבו סח׳ילה, בן 42, סובל מאז 2022 מנכות ברגל ומובטל כבר שנים והתקיימנו מקצבה של 700 שקלים משירותי הרווחה. הוא נאבק יום-יום כדי לדאוג לצרכים שלנו עם מה שיש, בלי אמצעים בסיסיים לחיים ראויים.

אני עובד מאז שהייתי ילד, נושא על כתפיי את הדאגות של המשפחה אבל גם את התקוות של בחור צעיר שחולם על עתיד טוב יותר, למרות המצב הקשה ברצועה. התמודדתי כל יום עם הרבה קשיים.

ואז התחילה גם המלחמה האיומה הזאת, שכמותה עוד לא ראינו. הצבא הישראלי הפגיז אותנו והפציץ אותנו, אזרחים חסרי הגנה, עם טילים כבדים, הרס את הבתים של אנשים על הראשים שלהם והרג ילדים, נשים וקשישים.

מרגע שהתחילה המלחמה כבר לא קיבלנו את קצבת הרווחה, ונשארנו בלי שום הכנסה. החיים שלנו הפכו קשים יותר ויותר, ונעשינו תלויים לגמרי בסיוע במזון. בחודשיים הראשונים נשארנו בבית אבל החיים כבר היו גיהינום.

ואז, בשעות הבוקר המוקדמות של 10.12.23, הצבא התחיל לפזר כרוזים מרחפנים והורה לכל התושבים בצפון הרצועה לעקור מבתיהם ולהתפנות דרומה. בכרוזים נטען שצפון רצועת עזה היא שטח מלחמה מסוכן אבל ידענו שהם משקרים וגם בדרום מסוכן, שהצבא מפציץ והורג אנשים בכל מקום ברצועה. בכל זאת, בגלל האיומים, התחלנו לאסוף את החפצים שיכולנו לשאת, כמו שמיכות, מזרנים, בגדים וקצת אוכל, והתארגנו לצאת מהבית.

יצאנו עוד באותו יום, וברגע שהתקדמתי כמה צעדים ברחוב, רחפן צבאי ירה עליי ונפגעתי בכף רגל ימין. נפלתי מיד ארצה ופינו אותי בעגלה רתומה לפרד, כי לא היו באזור אמבולנסים וגם לא אמצעי תחבורה אחרים.

אבא שלי לקח אותי לבית החולים כמאל עדוואן בבית לאהיא כדי להציל אותי. אבל הרופאים שם אמרו לו שאין טיפול זמין בבית החולים, ושהם לא יכולים לעזור לי בכלל כי הם מוצפים בפצועים ובעקורים מכל צפון רצועת עזה. לא הייתה אפילו מיטה פנויה בשבילי ולא יכלו לתת לי שום טיפול.

משם אבא שלי לקח אותי לבית החולים אל-ח'יר במחנה ג'באליא אבל שם האחים רק מרחו לי יוד וחבשו לי את הרגל בגזה ואז העבירו אותי לבית החולים אל-מעמדאני (אל-אהלי) באזור א-סאחה בעיר עזה.

כל הזמן הזה, כל המשפחה שלי עברה איתי מבית חולים לבית חולים כי לא היה לאן ללכת. נשארנו באל-מעמדאני שישה ימים, בתקווה שאקבל טיפול, וכמה מנתחים שם התגייסו לעזור לי וכבר קבעו מועד לניתוח להוצאת הכדור. אבל אז, ביום הניתוח, 17.12.23, הצבא הישראלי הורה על פינוי מוחלט של בית החולים.

הניתוח שלי בוטל, ונאלצנו לעבור שוב כל המשפחה, הפעם לבית החולים א-שיפאא במערב העיר עזה. הגענו לבית החולים יחד עם אלפי עקורים אחרים שנמלטו מההפצצות, מההרג ומהמרדף של הצבא אחרי התושבים ממקום למקום.

נשארנו שם 26 ימים, ועברתי בין המחלקות בניסיון למצוא מישהו שיטפל בי. הרגל שלי התחילה להתנפח ולהכחיל בגלל הזיהום, אבל איש לא יכול היה לעזור לנו. לא היו חדרי ניתוח, לא טיפולים ולא תרופות. בסוף הנהלת בית החולים א-שיפאא החליטה להעביר אותי לבית חולים אל-עוודה בתל א-זעתר, אחרי שהצבא נסוג משם ובית החולים חידש את פעילותו.

ככה נגררתי עם כל המשפחה שלי מבית חולים לבית חולים בתנאים איומים. בכל אזור שהגענו אליו נמשכו ההפצצות והעקירה, חיינו בפחד וברעב בלי אספקה של מזון או מים ובלי קורת גג בטוחה. בשום מקום לא היו רופאים זמינים, לא היו תרופות ולא היו אפשרויות טיפול זמינות. בתי החולים עצמם היו תחת מתקפה והצבא צר עליהם, הרג ועצר רופאים, במטרה למוטט את מערכת הבריאות ברצועת עזה.

בינתיים מצב הרגל שלי הדרדר מאוד והתפתח בה נמק וב-4.1.24 והרופאים בבית החולים אל-עוודה נאלצו לקטוע אותה בתנאים קשים כדי להציל את החיים שלי.

מאז עקרתי עם המשפחה שלי עוד ארבע פעמים. עברנו מאוהל לאוהל וכל עקירה לוותה בכאב ובהרבה סבל. נאלצתי ללכת עם קביים ולא הייתה לי גישה לטיפול רפואי, תרופות, או אפילו למזון בריא כדי להחלים. כולנו סבלנו מרעב ופחד בלתי פוסקים שכפה עלינו הצבא.

ב-20.1.25, המלחמה נפסקה זמנית והמצב קצת התייצב. אפשר היה להשיג אוכל ומים והייתה קצת תקווה, אבל היא לא נמשכה הרבה זמן.

ב-18.3.25, הצבא הישראלי חידש את המלחמה שלו ברצועת עזה. ההפצצות התגברו והצבא סגר את כל המעברים, ומנע הכנסה של קמח, ירקות, מוצרי מזון אחרים ותרופות. חזרנו לסבל היומיומי של פחד, רעב וצמא אבל הפעם הרעב היה חמור יותר מקודם.

הצבא הורה לנו שוב לעקור, ואיים בהפצצות וירי אבל לא נשאר לאן לברוח. מצאנו מחסה בחדר קטן בבית חולים לעיניים בשכונת א-נסר במערב העיר עזה. כל המשפחה שלי סובלת פה מעוני ורעב קיצוניים, והתשישות ותת התזונה ניכרים על הגוף שלנו.

אני מתקשה מאוד בתנועה וזקוק לסיוע ובמצבי ההישרדות במלחמה הזאת קשה הרבה יותר. אני פונה לכל מי שיש לו מצפון בעולם, שיעזור לי לקבל טיפול, תרופות, ומזון ומים נקיים עבורי ועבור המשפחה שלי.

אני מקווה שהמלחמה האיומה הזו, שלא חסה על אבן, עץ או אדם, תיפסק, שנוכל לחזור לחיים שלנו, לחיות בכבוד ובשלום, ושאוכל לצאת מהרצועה כדי לקבל פרוטזה שתאפשר לי ללכת ולתפקד וכדי שיהיה לי איזה שהוא עתיד.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-7.6.25