הלה שעשאעה

בת 40, אם לחמישה, תושבת העיר עזה, מספרת על התגברות הרעב מאז חסמה ישראל כל הספקה הומניטרית לרצועת עזה ב-2.3.25

בתחילת המלחמה, ב-13.10.23, עקרתי יחד עם ארבעת הילדים שלי, ליאן, בת 20, בנאן, בת 18, מחמוד, בן 17, ועז א-דין, בן תשע, לעיירה א-זוואידה שבדרום הרצועה. בעלי, ח'אלד (45), נשאר בבית שלנו ברחוב אל-ויחדה בעיר עזה עם אבא שלו, מחמוד שעשאעה, בן 75, שהוא חולה לב ונפטר בהמשך המלחמה. חשבתי אז שאנחנו עוזבים ליומיים שלושה וחוזרים, ולכן לא לקחתי איתי כלום מהבית חוץ מקצת בגדים.

בעיירה א-זוואידה גרנו בדירה ששייכת לקרוב משפחה. היינו בדירה הזאת בערך 47 אנשים, כולם קרובי משפחה. לא היה לי מקום אחר ללכת אליו. זו הייתה תקופה קשה ביותר, בחיים לא דמיינתי שאחיה ככה: לא היו לנו מספיק בגדים או שמיכות ולא מספיק אוכל או מים. הייתי רחוקה מבעלי, לבד עם הילדים שלא יכולתי לספק את הצרכים שלהם. בכיתי כל יום.

כשהייתה תקשורת הייתי בקשר עם בעלי, וכשהתאפשר הוא היה שולח לנו קצת כסף. כשלא היתה תקשורת פחדתי מאוד לשלומו ודאגתי לו. הוא עקר מהבית כמה פעמים וכשהמצב היה נרגע היה חוזר הביתה.

תמונה

אני והילדים שלי נשארנו בא-זוואידה עד שהוכרזה הפסקת האש בחודש ינואר האחרון. סבלנו מאוד בכל התקופה הזאת. אני איבדתי הרבה משקל ומצבי הנפשי היה רע מאוד. לא היה לי מספיק כסף לקנות אוכל או דברים אחרים שהיו נחוצים לנו. לוויתי קצת כסף מחברים ומקרובי משפחה, כדי לשרוד. לפעמים השגנו אוכל ולפעמים לא. היה קשה במיוחד להשיג ירקות ובשר. היה גם מחסור בקמח וחלק מהזמן לא היה בכלל.

הבן הקטן שלי, עז א-דין, בכה הרבה ואמר כל הזמן "אני רעב". הרג אותי לשמוע את זה ובכיתי על המצב שלו, אבל זה היה המצב של כולם. הסברתי לו שכולם רעבים ואין שום דבר שאני יכולה לעשות.

בדירה שהיינו בה לא הייתה שום פרטיות, נאלצנו ממש לחיות עם אנשים אחרים. קופונים לחבילות אוכל לא קיבלנו בגלל שהיינו בדירה ולא באוהל, ולכן נאלצנו לשלם מחירים מטורפים על אוכל.

שניים מהילדים שלי, ליאן ומחמוד, חלו בדלקת כבד נגיפית ולא היה טיפול. לא יכולתי לספק להם תזונה בריאה כדי להתמודד עם המחלה. יעצו לנו לתת להם אוכל עם הרבה סוכר, אז נתנו מה שיכולנו להשיג, שזה חלווה וריבה. הם סבלו מחום גבוה, הקאות ושלשולים. הבן שלי מחמוד בכה מרוב כאבים וחשב שהוא הולך למות. לקחנו אותו לבית חולים. ליאן גם סבלה מאוד ובמשך שבועיים לא יכלה לעמוד על הרגליים.

אחרי שנה של סבל קשה, הרחק מהבית ומבעלי, חזרנו הביתה כשהוכרזה הפסקת האש. לא האמנתי שאני בבית עם בעלי. זה היה בלתי נתפס. הרגשתי שאני בחלום, כי לפני כן כבר לא האמנתי באמת שזה יקרה. הבית הופצץ והוא לא ראוי למגורים, אבל אנחנו גרים בו בכל זאת. זה עדיף על המגורים באוהל אבל כל הזמן אנחנו מפחדים שהוא יקרוס עלינו.

בתקופת הפסקת האש נפתחו המעברים והוכנסו מוצרי מזון, אבל בכמויות קטנות. בגלל שאין לנו הכנסה קבועה יכולתי לקנות רק מעט דברים וקניתי קצת ירקות ובשר קפוא.

אבל כשהמלחמה התחדשה ובתחילת מרץ המעברים נסגרו שוב, המצב הדרדר שוב מכל הבחינות. אנחנו שוב חיים בפחד ובהלה, בלי שום ביטחון, השווקים שוב התרוקנו מסחורות, ואנחנו סובלים שוב מרעב. אנחנו אוכלים ארוחה אחת או שתיים ביום שכוללות פול, חומוס, אוכל משומר, בשר משומר בקופסאות, או אטריות, או אורז. ככה זה כל יום. רוב הזמן אי אפשר להשיג בשר קפוא או משומר, עוף או ביצים, וכשיש זה יקר מאוד ומעבר להשיג ידנו. גם קמח כבר אי אפשר לקנות. נשאר לי קצת, מספיק ליומיים בערך, ושק עולה עכשיו יותר מ-250 שקלים.

הילדים שלי משתוקקים לאכול בשר ובמיוחד עוף. אני מסבירה להם שמצבנו כמו זה של שאר האנשים בעזה.

תמונה

כשאני רוצה לבשל או לאפות פיתות אני מבעירה אש במדורה, כי אין לנו גז בישול. בלון של גז בישול עולה עכשיו קרוב ל-1,000 דולר, סכום שאין לי שום יכולת לשלם.

יש גם מחסור חמור במים. אין כמובן מים זורמים ואנחנו מקבלים בנפרד מי השתיה ומים לשימוש ביתי שמגיעים אלינו במשאית פעם בשבוע. אנחנו מלאים כל מיני מכלים במי שתייה ויש לנו חבית בשביל המים שמשמשים לרחצה וכביסה.

אני הולכת לשוק, אבל אין שם ירקות חוץ מקצת מלפפונים ועגבניות שנמכרים ב-30 שקלים לקילוגרם וחצילים במחיר של 47 שקלים. אני קונה יחיד אחת מכל דבר כי יותר אני לא יכולה לשלם. ירקות אחרים אין בעזה עכשיו וגם לא פירות. כבר כמעט שכחנו מה זה תפוחי אדמה, או ירקות ופירות אחרים. גם דגנים ושימורים של קטניות עכשיו קשה להשיג וכשיש הם יקרים מאוד. קופסת חומוס עולה 20 שקלים, מחיר שאני לא יכולה לשלם.

כולנו איבדנו הרבה משקל בגלל הרעב. אנחנו חיוורים הגוף שלנו מותש בגלל מחסור בתזונה בריאה.

באזור שלנו אין גם בתי תמחוי, שהם חיוניים כל-כך ברעב הזה. רובם נסגרו עקב סגירת המעברים והמחסור במוצרי מזון.

אין לנו כבר גישה לבנק וגם את מעט הכסף שיש לנו אנחנו יכולים למשוך רק דרך סוחרים שגובים עמלה של 30%.

הסבל שלנו רב. החיים שלנו הצטמצמו לכדי מאבק הישרדות – כל יום אנחנו עסוקים בשאלות איך נשיג אוכל ומים, ממה נבעיר מדורה, איך נשיג מזומנים. הכל קשה כל-כך. הערך של מאה שקלים שווה לזה של עשרה שקלים לפני המלחמה. במאה שקלים אי אפשר עכשיו לקנות פה כמעט כלום.

אם המעברים יישארו סגורים והמלחמה תימשך אנחנו נמות פה, בהפצצות או ברעב. יש פה עכשיו רעב כבד. עז א-דין מציע שנקנה בשר סוסים ואני אומרת לו "אי אפשר לאכול את זה". אבל הגענו למצב שבו אנשים אוכלים כל סוג של בשר שאפשר למצוא פה, לא חשוב מה המקור שלו.

הילדים שלי הולכים לישון על בטן ריקה, רעבים. ליאן ובנאן מדברות על געגועים לפיצוחים ולשוקולד, דברים שנעלמו וכבר לא קיימים פה, לפחות לא בשבילנו.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-22.4.25