ג'יהאן סווילם-עווידה

בת 31, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא, ששני ילדיה הפעוטים נהרגו בהפצצת הבית שבו מצאו מחסה ובעלה נעצר ועונה בידי ישראל. חודשיים לאחר שמסרה את עדותה, נהרגה בהפצצה

עד המלחמה גרנו, אני, בעלי מוחמד ושני הילדים שלנו, מועין, בן ארבע, ועימאד, בן שנתיים, בבית שכור בבניין דירות במחנה ג'באליא. שלושה ימים אחרי שהמלחמה התחילה, ב-7 באוקטובר, ההפצצות ליד הבית שלנו התגברו והבית שמולנו הופצץ. שברי ההריסות והאבק הגיעו עד לבית שלנו ופחדנו מאוד. החלטנו לעבור לבית של דודה של בעלי, אינעאם א-שיח', בת 54, בחלק אחר של מחנה הפליטים ג'באליא.

הגענו לבית שלה ב-10.10.23 ובאותו יום הופצץ הבית של ההורים של בעלי. אבא שלו ואחיו נפצעו קל ואחיין שלו, כרים, בן 13, נפגע יותר קשה ביד ימין. הוא אושפז ואחר-כך הצליחו לסדר לו לצאת לטיפול בקטר והוא נסע עם אמא שלו. אחרי הפצצת הבית שלהם, גם ההורים והאחים של בעלי עברו לבית של אינעאם. לא הרגשנו בטוחים גם שם. היו באזור ההוא המון הפצצות ונהרגו המוני אנשים. פחדנו כל הזמן.

זה היה בניין של חמש קומות. היינו בערך 36 אנשים בבית. בקומה הראשונה היו 15 אנשים ממשפחת עבד א-דאיים, עקורים מבית לאהייא, ובקומות האחרות הדודה של בעלי ובניה, אני, בעלי והילדים ההורים והאחים של בעלי וקרובי משפחה של בעלי מקשרי נישואין.

ביום חמישי, 16.11.23, הכנו ארוחת ערב והתיישבנו לאכול. הבן שלי מועין ישן בחדר ליד. כשסיימנו לאכול אני, בעלי, הבן שלנו עימאד ואחותו של בעלי, אילהאם, בת 33, נכנסנו כולנו לחדר שבו מועין ישן. באותו רגע לא שמענו מטוסים או הפצצות אבל פתאום הבית קרס עלינו. בעלי קרא לי ואני לא הייתי מסוגלת לענות ורק שיננתי את השהאדתיין [התפילה שמדקלמים לפני המוות]. אחרי דקה התחלתי לצעוק: "הילדים שלי, הילדים שלי, מועין, עימאד". אנשים התחילו להגיע כדי לחלץ אותנו.

תמונה

אחרי חצי שעה הגיעו אמבולנסים. עדיין לא ידעתי מה קורה עם הילדים. לקחו אותי באחד האמבולנסים לבית החולים האינדונזי כי נפגעתי בראש. תפרו לי שם את הפצע. שאלתי על בעלי והילדים שלי, אבל אף אחד לא ידע איפה הם. כששחררו אותי הלכתי לבית החולים כמאל עדוואן, בבית לאהייא, ושם מצאתי את מועין, בטיפול נמרץ. הוא נפגע באיברים הפנימיים שלו. עדיין לא ידעתי כלום על עימאד ועל בעלי. מאוחר יותר גיליתי שגם את בעלי הביאו לאותו בית חולים. הוא נפצע ברגל וסבל מחבלות בכל חלקי גופו.

למחרת, הודיעו לי שעימאד נהרג. בהפצצה נהרגו עוד 22 אנשים. חלקם בני משפחה שלנו וחלקם עקורים. בין ההרוגים היו חמי, מועין עווידה, בן 56, גיסתי, אילהא ובעלת הדירה, דודה של בעלי, אינעאם יחד עם ארבעת הילדים שלה והנכד שלה. הלכתי לחדר המתים ושם ישבתי עם קרובי המשפחה האחרים שהגיעו לשם ובכינו והתאבלנו ביחד. זה היה יום קשה מנשוא, לא ניתן לתאר זאת. התפללתי שאצליח לאזור כוחות למען ההחלמה של מועין. יצאתי מחדר המתים והלכתי לשבת קצת עם בעלי.

ישבתי ליד מועין במשך ארבעה ימים בזמן שהוא היה בטיפול נמרץ. הרופאים אמרו לי שאם הוא ישרוד, הוא יישאר עם נכות. לא נשאר לנו מה לעשות חוץ מלהתפלל. החזקתי לו את היד ודיברתי איתו כל פעם: "אתה שומע אותי? אם אתה שומע אותי תלחץ לי על היד", אבל מועין לא הגיב.

איבדתי את מועין ב-20.11.23. באותו יום, כשהלכתי לבקר אותו, הרגשתי מחנק. וכשהגעתי לטיפול הנמרץ מצאתי את מועין במיטה, עטוף בתכריכים. הרמתי אותו וירדתי לחצר של בית החולים. נפרדתי ממנו בבכי וכאב לב שאי אפשר לתאר. הוא היה מונח בידיים שלי. ההורים שלי הגיעו להיפרד ממנו, זאת הייתה פרידה קשה מאוד.

איבדתי את שני הילדים הקטנים שלי. הם היו חפים מפשע. כשלקחו אותם לקבורה, בעצם תלשו את הלב והנשמה שלי.

ב- 12.12.23, הצבא הישראלי כיתר את בית החולים כמאל עדוואן, שבו בעלי היה מאושפז. החיילים עצרו את הגברים שהיו בבית החולים, וביניהם גם את בעלי מוחמד. הצבא החזיק אותו במעצר במשך ארבעים יום. הוא שוחרר בתחילת פברואר באזור דיר אל-בלח בדרום רצועת עזה, ועד עכשיו הוא שם באוהל לבדו ואני פה בצפון הרצועה, אצל המשפחה שלי. מוחמד סיפר לי שעינו אותו בכלא, ושעברו עליו ימים קשים מאוד. אני חוששת לנסות הגיע לדרום הרצועה, והצבא יורה בעקורים שמנסים להגיע.

בינתיים אני וההורים שלי פה בבית של אח שלי, ליד בית החולים כמאל עדוואן. אני שומרת עם בעלי על קשר בטלפון ודרך האינטרנט, למרות שלא כל הזמן יש תקשורת. המצב בצפון עזה נהיה קשה יותר, זה האזור מוכה הגורל ביותר. כבר יותר מחודשיים ששורר פה רעב קשה; אין ירקות, אין בשר, אין פירות. יש רק קמח וקצת שימורים. גם מים לשתייה, לרחצה ולניקיון קשה להשיג. כשהצבא פשט על המחנה, הוא הרס את כל בארות המים. צפון הרצועה נחרבה וכבר לא ראויה למגורי אדם. הם הרסו הכול: בתי ספר, בתי חולים, מרפאות, שווקים. אין כאן חיים, יש רק אימה ומוות, הפצצות וירי. כל היום אנחנו שומעים פיצוצים.

היום אני חיה בלי בעלי ובלי הילדים שלי. אני בוכה על הילדים ולפעמים אני רוצה לצעוק בקול רם מרוב צער ותסכול. זו גזירת שמיים, מי ייתן ואדע לאזור כוחות ולהתמודד עם האובדן.

* העדות נגבתה בטלפון על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד בתאריך 7.8.24

עדכון: ג'יהאן סווילם-עווידה נהרגה ב-10.10.24, בהפצצת בית שכן, בעת שבישלה על גג בית אחיה במחנה הפליטים ג'באליא