סאמיה עבד אל-לטיף עבד אל-ר'פור

בת 40, אלמנה ואם לשבעה, תושבת ח'אן יונס, סיפרה כיצד משפחתה נעקרה שוב ושוב בעקבות הוראות הצבא וכיצד איבדה את בעלה, ארבעה מילדיה וקרובי משפחה נוספים בהפגזה ישראלית

עד המלחמה גרתי בבית שלנו בחלק המערבי של ח'אן יונס, עם בעלי מוניר מוחמד עבד אל-ר'פור, בן 52 ושבעת הילדים שלנו, עבד א-רחמאן, בן 21, אלאא, בת 18, אפנאן, בת 16, שיימאא, בת 15, דוחא בת 12, מחמוד בן עשר, ומוחמד בן שבע. ההורים של בעלי, האחים שלו והמשפחות שלהם גרו לידנו.

תמונה

ב-7 באוקטובר בבוקר שמעתי ירי טילים כשעזרתי לילדים להתארגן לבית הספר. הבנתי שהמצב מסוכן ולא הרשיתי להם ללכת לבית הספר או לצאת בכלל מהבית באותו יום. מאותו רגע, כל יום היה יותר קשה מזה שלפניו. היו הפצצות בכל מקום. נשארנו בבית.

בסוף נובמבר-תחילת דצמבר, אחרי הפסקת האש, המצב בח'אן יונס החמיר. פחדנו מאוד, הצבא פיזר כרוזים שהורו לנו להתפנות מהאזור ועברנו לבית של המשפחה שלי, במרכז העיר ח'אן יונס. הגיסים שלי וההורים של בעלי נשארו בבתים שלהם.

ב-7.12.23, בסביבות השעה 10:00, הופצץ האזור שבו נמצא הבית שלנו, ו-34 מקרובי המשפחה שלנו נהרגו – חמי וחמותי, הגיסים שלי והמשפחות שלהם. שרדו רק הנשים של שניים מהגיסים, אימאן עבד אל-ר'פור (בת 50), עם חמשת הילדים ואימאן מחמוד עבד אל-ר'פור, שאיבדה את בעלה וילדיה.

רוב הגופות לכודות עד היום מתחת להריסות. אנשים הביאו לקבורה גופות וחלקי גופות שנמצאו ברחוב, אבל מי שמתחת להריסות לא חולץ.

אחר כך הצבא הישראלי הורה לנו להתפנות גם ממרכז העיר ח'אן יונס, שבו היינו אצל המשפחה שלי. עזבנו ועברנו לחווה חקלאית שיש בה לולי תרנגולות, ששייכת לקרובי משפחה שלנו, באזור נמל אל-קרארה ממערב לח'אן יונס, שכבר היו בה עוד קרובי משפחה שלנו, וגרנו שם בחממה. יחד איתנו היו אבא שלי עבד א-לטיף עבד אל-ר'פור, בן 85, שמרותק לכיסא גלגלי עקב שבץ מוחי, ואחי סמיר, בן 48 עם המשפחה שלו. התנאים היו קשים מאוד. לא היה לנו כלום שם. לא מים ולא חשמל. חיינו בפחד נוראי כי ההפצצות היו קרובות אלינו ולא היה לנו מקום בטוח ללכת אליו. לא היה לנו אפילו כסף לקנות אוהל כי הם נמכרים ברצועה עכשיו מאוד ביוקר. המקום שרץ חרקים, והיו רק שירותים פרימיטיביים שכל העקורים שם חלקו. אי אפשר היה לשמור על זה נקי. גרנו בחממה הזאת בערך שלושה חודשים.

תמונה

ב-9.3.24 הצבא התחיל לחשף את הצמחייה קרוב לחווה. לא ידענו לאן ללכת ונשארנו שם. הבנות בכו כל הזמן מפחד ודאגה. באותו ערב התחילה הפגזה כבדה של טנקים באזור. התאספנו כולנו ביחד, אני והמשפחה שלי, אבא שלי, האח שלי ומשפחתו. ישבנו עם הראשים בין הרגליים.

בסוף נרדמנו, ובסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, התעוררתי מצעקות של הבת שלי דוחא: "הרגל שלי! הרגל שלי! אמא! נפגעתי!". הארתי על הרגליים של בפנס של הטלפון שלי וראיתי שהיא נפגעה ברגל ימין והיא מדממת. חבשתי לה את הרגל בחתיכת בד כדי להפסיק את הדימום.

הבת שלי אפנאן אמרה: "אבא. איפה אבא? הוא לא התעורר!". הארתי בפנס על בעלי וראיתי שהוא נפגע מרסיס בראש וגוסס. גם הבת שלי שיימאא נפגעה בראש, והייתה בהכרה מעורפלת. גיסתי אימאן, בת 45, צרחה "הרגל שלי! הרגל שלי!" וכשניסיתי לעזור לה נורה לעברנו עוד פגז מטנק שהרג את שלוש הבנות שלי, אפנאן ודוחא ושיימאא, את הבן שלי מחמוד, ואת האחיין שלי, ששמו גם היה מחמוד, בן 19. אחי סמיר נפל על הארץ ושמעתי אותו מדקלם פסוקים מהקוראן. אבא שלי קרא לעזרה כי היה מוטל על הקרקע, אבל לא יכולתי להרים אותו. זה היה פחד אימים. הכול התמלא בעשן ובריח של דם ומוות.

תמונה

כעבור שעה הגיעו אמבולנסים ופינו את ההרוגים והפצועים לבית החולים שוהדאא אל-אקצה בעיר דיר אל-בלח. נסעתי איתם כדי ללוות את הבן שלי מוחמד שנפצע ברגל. כשהגענו לבית החולים הניחו את כל ההרוגים והפצועים על הרצפה וניסו להחיות את מי שאפשר, אבל זה לא עזר. הם לקחו לחדר הקירור את בעלי, הבנות שלי דוחא אפנאן ושיימאא, והבן שלי מחמוד ועוד חמישה אנשים מהמשפחה שלי שנהרגו שם. אחי סמיר נפצע קשה ואושפז.

נפרדתי מבעלי ומהילדים שלי ולקחו אותם לבית הקברות. אני עד היום לא התאוששתי ואני לא יכולה להאמין שזה קרה לנו. אני ושלושה מהילדים שלי ניצלנו ממוות אבל איבדתי את בעלי וארבעה מהילדים, ולא יכולתי לעשות כלום למענם.

אבא שלי בסדר תודה לאל. והוא כבר לא שם בחווה. אני נשארתי בבית החולים לצד הבן שלי מוחמד שנפגע מרסיס ברגל ואחר כך חזרתי עברתי עם הילדים לאוהל של אחי מוחמד באזור אל-מוואסי. נשארנו אצלו בערך חודש.

אחר כך, החלטתי שאני חייבת לצאת מהרצועה, ולנסוע למצרים עם הילדים ששרדו. הגענו לשפל. אלה כבר לא היו חיים ולא יכולתי להישאר שם יותר. הרגשתי שאני נחנקת ושעדיף למות על להישאר שם.

באפריל הצלחתי לצאת מהרצועה עם הילדים ונסענו למצרים. כאן המצב יותר טוב, תודה לאל. אני מתחילה להתאושש קצת, למרות כל הכאב על האובדן של בעלי והילדים.

בעזה לא נשאר לי כלום חוץ מהזיכרונות הכואבים. כל החיים שלי נחרבו. אני מתפללת לאלוהים שייתן לי כוחות, שאוכל לשאת את אובדן המשפחה שלי. איבדתי הכול תוך רגעים!

אנחנו אזרחים לא חמושים. עברנו שוב ושוב לפי ההוראות של הצבא, אבל אין מקום בטוח בעזה. כולנו, כל מה שזז, רק מטרות בשביל הצבא. גם נשים וגם ילדים. מה אני עשיתי להם, שיצדיק את גזל המשפחה שלי? הם הפגיזו אותנו כשהיינו עקורים חסרי מחסה!

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-20.5.24

בהפגזת החווה שבה מצאה משפחת אל-ר'פור מחסה, ב-10.3.24, נהרגו:

מוניר עבד אל-ר'פור, בן 52, בעלה של סאמיה, וילדיהם:
אפנאן, בת 16
שיימאא, בת 15
דוחא, בת 12
מחמוד, בן 10

מחמוד סמיר עבד אל-ר'פור, בן 19, אחיינה של סאמיה

קרובי משפחה נוספים:
סידקי עבד אל-ר'פור, בן 80, וילדיו:
נג'ווא סידקי עבד אל-ר'פור, בת 40
אחמד, סידקי עבד אל-ר'פור, בן 35, נשוי ואב לחמישה, שנפצע ומת למחרת
אילהאם יונס עבד אל-ר׳פור, בת 25, נשואה ואם לשני ילדים קטנים
סעיד פאיז אל-עסולי, בן 70

עדותו של עבד א-רחמאן עבד אל-ר'פור, בנה של סאמיה